Igrot Kodesh · Letter 140 — Disseminating Chassidus — The Path to Redemption

By the grace of Hashem,

Purim* 5704,

To the great Rav, full of eagerness,

Rav M. P. Cohen [1],

I greet you and bless you,

The pamphlet "18 Elul 5703" [2] has just come from the bindery. A copy is being sent to you, with its price. The others will be sent to you as soon as possible, when you have told us how many you need.

On behalf of the "Otzar HaChassidim*" publishing house, I would like to thank you for having committed to collecting funds [3] to enable the printing of this book, which made it possible to publish it as quickly as possible.

* * *

To someone like you, it is no doubt unnecessary to explain the great importance of printing the texts of Chassidus*. This responsibility is heightened in our era of the heel of Mashiach*. The end of our exile is near. Mashiach* told the Baal Shem Tov*, when the latter experienced an ascent of the soul, that his coming depended on the dissemination, to the outside, of his teachings. And, on Simchas Torah* 5690 [4], my father-in-law, the Rebbe Shlita*, explained how this term "outside" should be understood.

One can connect the necessity of disseminating Chassidus* to this day, that of Purim*, which will allow us to understand several aspects of the mitzvos* of this holiday.

* * *

On Purim*, one sends food portions to one's friends and gives gifts to the poor. Our Sages* specify that one must give two food items to one friend and two gifts, in money or in the form of food, to two poor people. Several clarifications can be given on this matter:

A) Why is it specifically on Purim* that one sends food portions to friends?

If it is because Purim* is a day of feasting and joy, because one is required to be intoxicated during this holiday, how does this differ from the meal and Kiddush* that are established on Shabbos* or from the necessity of rejoicing during the three festivals*, which leads to consuming meat and drinking wine [5], or from the four cups of Pesach* or the duty to eat more than usual on the eve of Yom Kippur*? Why not send food portions to friends on all these dates? Or conversely, why not deduce from these dates that it is not necessary to do so on Purim*?

B) Why speak of sending, Mishloach*, food portions to friends and only of gifts, Matanos*, to the poor, without specifying that they are sent to them?

Certainly, one could conceive that this term Mishloach* applies to both. Nevertheless, the verse does not say this clearly and it associates this term with the food exchanged between friends. Yet logic establishes that this sending is much more clearly justified when it concerns the poor. Our Sages* say, indeed, that the highest form of tzedakah* is that which is given without the giver and the recipient knowing each other. For this, the gift cannot be made from hand to hand. A sending is necessary, through an intermediary collector. Nothing of the sort exists for the exchange of food between friends. Therefore, why is the term Mishloach* not associated with gifts to the poor rather than with the exchange of food between friends, in the verse?

C) Why send food portions to only one friend, but gifts to two poor people?

D) Why must one send two items to a friend, while for a poor person, one is sufficient? The opposite would have seemed more logical and tzedakah* should have occupied a more central place than gifts to friends. Thus, the Rambam* says that it is better to multiply gifts to the poor rather than one's own meal and gifts to friends. The same should have been true for the modalities of application of this mitzvah*. One could have multiplied gifts to the poor not only by the number of people concerned but also by the quantity of what is given to them.

E) Why can one send to a friend only a consumable food item, while for the poor, one has the choice between food and money? The tractate Taanis* says, however, that tzedakah*, in its highest form, must be immediately consumable. Therefore, why not require, on Purim*, a gift to the poor in the form of food?

A single explanation will answer all these questions at once. We will first give a precise, though concise, definition of Purim*. Indeed, time does not permit developing a lengthy explanation.

* * *

Purim* has a very general scope. If one considers the concrete facts, a decree had then pronounced the death of all the Jews, throughout all the provinces. Moreover, the Talmud Bavli* does not adopt the opinion of the Midrash Rabbah* and it considers that Achashverosh* reigned over the entire world. The decree therefore indeed applied to the totality of the Jewish people and the salvation, which was the final outcome, therefore indeed had the most general scope.

The same is true for the spiritual dimension. Our Sages* say that "they fulfilled what they had received previously" [6]. It is therefore at that time that the reception of the Torah* and mitzvos* reached perfection. The effort and initiative then emanated from the Jews, without any divine intervention, whereas the Torah* had been given to them under duress.

The revelation at Sinai, the Torah* and mitzvos* have as their purpose to build a dwelling for Hashem here below. This is the meaning of the answer that Moshe Rabbeinu* gave to the angels [7]: "Did you descend to Egypt? Were you slaves of Pharaoh? What use would the Torah* be to you?" And they did not contemplate that the Torah* could be given to them only in its spiritual dimension.

For this is indeed what happened at the giving of the Torah*. But subsequently, the children of Israel and the entire world became coarser. Since then, everything therefore depends on the fulfillment of the Torah* and mitzvos* by the Jews. This is how they bring elevation to this lower world, as the Tanya* indicates. At the giving of the Torah*, it was said that "Israel camped," in the singular, and this unity enabled them to receive the Torah*.

The same was true at the time of Purim*. It is said that "the Jews received," Kibel*, a term that the verse uses in the singular. Likewise, in our service of Hashem in the present era, our unity is an essential condition, as the Tanya* emphasizes. And the Derech Mitzvosecha* explains this in detail.

It follows from what has just been said that Purim* corresponds to the perfection of the giving of the Torah*. The essential characteristics of the Torah* and mitzvos* must therefore be reflected in it, in particular the fact that they enable the building of a dwelling for Him here below. The means of achieving this is to realize true unity. Purim* emphasizes, moreover, that all of this must flow from the effort of men and not from a heavenly revelation.

* * *

We will now consider the different aspects of the holiday of Purim*.

Our Sages* interpret the verse "do not abandon your friend and the friend of your father" as follows: "This Friend is the Holy One, blessed be He." Now, how can one imagine a friendship between an insignificant creature and the Essence of Hashem? In fact, Hashem made the decision, when He gave the Torah*, to inscribe within it the Essence of Himself. He made the reward of the mitzvah*, of the same etymology as Tzavta*, meaning connection, be the possibility of binding oneself to Him, as my father-in-law, the Rebbe Shlita*, explains at length in HaTamim* and as the Hayom Yom* indicates briefly, on page 102.

This is the reason why, to define the Torah* and mitzvos*, the image of food and drink is used. The Torah* is, moreover, compared to bread — the bread of men, but also the bread of Hashem, if one may so express it.

This is so for the Torah* and mitzvos*. But, in a more precise analysis, some distinctions can nevertheless be made. Thus, love and fear of Hashem are only the wings [8]. They are also called gold and silver, which enable one to acquire food and drink.

Such are the mitzvos* of Purim*. The sending of food portions to a friend illustrates the relationship between Israel and the Holy One, blessed be He. It therefore involves foods and drinks. Indeed, gold and silver — that is, love and fear of Hashem — do not enable, even for the most perfect Tzaddik*, to maintain the bond with Hashem that the soul possessed when it was above, before descending into this lower world. Moreover, the soul did not descend here below to acquire these feelings, but rather to build the Sanctuary of Hashem here, by concretely fulfilling the mitzvos*.

One offers a friend two food items. Indeed, only one would introduce but a single category of mitzvos*. One could therefore think that the man fulfilling them is motivated solely by his own nature. If that were the case, the Sanctuary of Hashem would not be built. This is why Rabbi Chanina Ben Teradyon questioned himself: "Do I have a share in the World to Come?" [9].

Moreover, regarding these food portions sent to friends, there must be a sending, Mishloach*. Indeed, the Torah* and mitzvos* receive elevation through love and fear of Hashem, whether natural or the fruit of reflection, as the Tanya* explains. For it is clear that they must not remain in this world, the seat of the forces of evil.

What has just been said concerns only the individual dimension. But we have seen how necessary the unity of Israel is, as it is said "Israel camped," in the singular, "the Jews received," in the singular as well in the verse. This is why the second mitzvah* of Purim* is that of gifts to the poor. It enables one to enter into a relationship with one who is "poor" in the level of his knowledge and to convince him to put into practice the Torah* and mitzvos*.

This in no way contradicts the necessity for each person to introduce his own effort during the holiday of Purim*. Indeed, this effort must substitute for divine revelation, which is akin to coercion, as at the giving of the Torah*, when Hashem placed the mountain over the heads of the children of Israel and told them: "This is where you will be buried."

Likewise, there was no divine revelation at Purim*, because the verse says: "I will hide My face on that day." But obviously, this does not mean that one should not come to the aid of the other. However, the manner of convincing differs for each person. One will see someone put on tefillin*, will be touched and will put them on in turn. Another will begin to put them on only when the meaning of love and fear of Hashem is explained to him. This is why gifts to the poor can be money or food [10]. Their purpose, indeed, is not to build the dwelling of Hashem in the world [11], but to convince the poor person to do so.

This is why a single gift to each poor person suffices. For even if this gift corresponds to a natural disposition on the part of its giver, what alone matters, of course, is that the poor person put into practice the Torah* and mitzvos*, for the Name of Hashem.

Our Sages* say the same of material tzedakah*: "If one gives it of one's own initiative, that is good. If not, other nations may come and appropriate it by force. In the latter case, it will also be considered tzedakah*."

Nevertheless, it remains necessary to give to two poor people. Indeed, there are, generally speaking, two categories of people who must be helped by their friends. The service of Hashem must involve both the soul and the body, as our Sages* indicate through the parable of the lame man and the blind man [12]. In the terminology of Chassidus*, the divine soul and the animal soul must both take part in this service. One without the other could not act satisfactorily.

Moreover, an effort is necessary for both. Indeed, the soul, when it descends here below, enters into the material dimension. Likewise, one must take into account the different categories of men who serve Hashem. Some do so through their heart, others through their mind. This is why one gives gifts to two poor people.

* * *

When one makes efforts to bring one's fellow closer to the Torah* and mitzvos*, one can act in different ways. Generally, two are defined:

A) One can describe to someone the insignificant character of man, the disgust and aversion that evil inspires, the punishments of Gehinnom*, in a word, explain what one should distance oneself from. This is, generally speaking, the approach of Ethics, Mussar*.

B) One can also clearly explain the greatness of Hashem, as it is said "how great are Your works," the infinite value of the Torah* and mitzvos*, that is to say, speak of the objective from which one should draw closer. This is, generally speaking, the approach of Chassidus*.

Here is one of the points that distinguishes these two approaches. When one addresses one's interlocutor in the first manner, explaining to him that the fate of one who acts badly is bitter and unenviable, that this man is contemptible when he is attracted by the pleasures of the world, one does not speak of the mitzvah*. One simply hopes that, thanks to this discourse, the one being addressed will return to the right path.

On the other hand, if one adopts the second approach, the discourse one delivers presents, in itself, the highest mitzvah* — that of having knowledge of the chain of worlds, as it is said "know the Hashem of your father," of perceiving His unity.

To return to the previous distinction, the first approach is limited to gifts to the poor, while the second, if it is disinterested, is akin to both gifts sent to friends and gifts to the poor.

Likewise, the texts of Chassidus* are talks, Sichos*, and discourses, Maamarim*. The latter concern more directly the divine soul, to which they bring revelation, while the former include stories, explanations of the concepts of Chassidus*, encouragements to the service of Hashem. They therefore address both categories of poor.

The disinterested propagation and public dissemination of the texts of Chassidus* that present its concepts, strengthen the fear of Hashem and the practice of Torah* and mitzvos*, recount the history of our masters and of the Chassidim* of previous generations whose example each person, in his own way, must follow. They therefore indeed allude to gifts sent to friends and gifts to the poor, down to their smallest detail.

What has just been said is merely a supposition and may Hashem forgive me [13].

With my blessing for a joyous Purim*, for an immediate teshuvah* and an immediate redemption,

Rav Menachem Schneerson,

Director of the executive committee

I will respond briefly to the questions that were posed to you.

Commenting on the verse "near Baal Tzefon" [14], the Daas Zekeinim MiBaalei HaTosafos* recalls that it is forbidden to say "wait for me near such-and-such an idol." He explains, nevertheless, that this prohibition does not apply to Hashem. He recalls, moreover, that this verse was stated before the giving of the Torah*. Now, you object that the name of several idols is also mentioned after the giving of the Torah*. You deduce from this that this is not forbidden.

Here is my response, in my humble opinion: It is, first of all, difficult to oppose the Daas Zekeinim MiBaalei HaTosafos* to the other commentators of the Talmud*, who are all great Sages. Moreover, there are two ways of mentioning an idol. One can simply cite it. One can also recall its name for a need that one has [15]. In doing so, one confers importance upon it. These commentators therefore consider that simply citing the idol, after the Torah* itself has done so, cannot be forbidden. On the other hand, the second manner can never be permitted. Just because the Torah* cited the name of an idol, would it be permitted to confer importance upon it? That would be most surprising!

In fact, such a distinction is very strong and it is surprising that the Decisors do not introduce it.

The tractate Sanhedrin* says that one may mention the name of an idol insofar as it appears in a verse. It will, however, agree that one must not confer importance upon it.

There is, obviously, a difference between saying "wait for me near this idol," thus giving it importance, and simply mentioning its name, which has thus become a place name. When one measures a distance, for example, one counts it from the place that bears this name and not from the idol that was formerly there. The only prohibition could therefore be the fact of mentioning the name of the idol, which has become that of the place. This difference is quite evident.

B) The Sforno* says that the gathering of the manna* is a transgression of Shabbos*, since one separates it from the place where it landed. You point out that the manna* is the bread of heaven and you wonder what gathering means in such a case, especially since it rested on the dew and not on the ground.

Here is my response: It is, first of all, difficult, as I was saying earlier, to oppose the Sforno* to Rashi* or to Rabbi Avraham Ibn Ezra*. They were all great Sages. In fact, the Sforno* observes that the verse uses the term gathering and he deduces that this act was a transgression of Shabbos*. He notes that in the tractate Shabbos*, there is also talk of gathering for herbs that grew in a single night and not on the ground, but on a tree or on a stone. He deduces that the same was true for the manna*, which fell each night and did not rest on the ground but on the dew.

Two explanations can be given on this matter. One can consider that upon contact with the moisture of the ground, the manna* hardened. One can also advance that once placed on the ground, it continued to grow, thanks to the moisture of the ground.

C) The Baal HaTurim* explains that the six hundred and twenty letters of the Ten Commandments correspond to the six hundred and thirteen mitzvos* of the Torah* and the seven Commandments transmitted to the descendants of Noach*. You object that these seven Commandments already figure among the six hundred and thirteen.

Here is my response: One can remove this objection in various ways. But in reality, there is no difficulty here. Indeed, the 613 mitzvos* are not all different from one another. On the contrary, a detail of application of a mitzvah*, as long as it is the subject of a particular directive, can be counted independently. Thus, the laws on idolatry group together many prohibitions and many directives, all counted among the 613 mitzvos*. The Sefer HaMitzvos* of the Rambam* gives several definitions on this matter.

This is, a fortiori, the case for the seven Commandments of the descendants of Noach*, which have particular modalities of application and are therefore different from the mitzvos* that are their equivalents among the Jews. They can therefore be counted independently.

Notes

[1] Rav Moshe Pinchas HaCohen Katz.

[2] 1943, containing the talks that the Previous Rebbe delivered on that date.

[3] See, on this matter, letters 141 and 145.

[4] 1929.

[5] Necessary, according to our Sages*, for rejoicing.

[6] The Jews willingly accepted, by refusing to apostatize, the Torah* that had been given to them under duress before Mount Sinai, which would have collapsed upon them had they refused it.

[7] Who claimed the Torah*.

[8] Which enable the bird to fly, but are nevertheless not vital organs.

[9] Was his service of Hashem the result of an effort on his part or merely a natural state?

[10] According to what is likely to convince each person.

[11] Which is possible through gifts sent to friends.

[12] The body is compared to a blind man, for it does not perceive the spiritual dimension of creation. The soul is a lame man, for although it perceives this dimension, it cannot "move" to act in the world. Then, when the lame man sits on the shoulders of the blind man, both can move and transform the world. Likewise, the mission assumed here below by man is jointly carried out by the soul and the body.

[13] If it does not correspond to reality.

[14] The name of an idol.

[15] For example, to indicate a path or to give a landmark.

קמ

ב"ה, פורים ה'תש"ד
ברוקלין
כבוד הרה"ג והרה"ח הוו"ח אי"א ובעל מרץ וכו'

התמים מוהרמ"פ שי' הכהן

שלום וברכה!

זה עתה הביאו מבית הכורך את הקונטרס "ח"י אלול, ה'תש"ג" ונשלח לו עזק' א' במחיר, וכאשר יודיע בכמה עקז' רוצה, יושלחו לו בהקדם.

ובשם מערכת "אוצר החסידים" תודה שלוחה לו בזה על אשר לקח ע"ע להמציא נדבה את האמצעים הנחוצים להדפסת הספר ועי"ז היתה האפשרית להו"ל בהקדם.

* * *

גודל ענין הפצת דא"ח ע"י הדפסה וכיו"ב אין זקוק לאריכות הביאור לי' ולדכותי', וגדל ערך ענין זה ביותר בזמננו זה עקבתי' דמשיחא, אשר קרב קץ גלותינו, וע"פ מענה משיח להבעש"ט (בעת עלית הנשמה הידועה), ביאת משיח תלוי' בזה שיפוצו מעיינות תורת הבעש"ט חוצה, וכמו שנת' דיוק הלשון "חוצה" בשיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א - שמח"ת תר"צ (עיי"ש אות לב, נב, נג).

והנה יש לבאר ענין הפצת דא"ח בקשר עם רמזי האי יומא דפורים, ואגב יבוארו כמה פרטים בנוגע למצות היום, והוא:

* * *

מצות היום דפורים - משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, וארז"ל (מגילה ז, א ובפוסקים) שצריך לשלוח שני מיני אוכלין לרעהו ושתי מתנות - או מעות או מיני אוכלין - לשני אביונים. וכמה דיוקים יש לדקדק בזה:

א) מהו השייכות דמשלוח מנות כו' לפורים.

ואי משום דעשו אותו ימי משתה ושמחה וחייב אינש לבסומי כו' הלא גם בשויו"ט יש חיוב סעודה וקדוש, וביו"ט אין שמחה אלא בבשר או ביין נוסף בפסח ד' כוסות, ובעיוכ"פ חייב להרבות באכו"ש - ועיין בערוך השולחן או"ח סתר"ד דמנה הדעות אם הוא דרבנן או דאורייתא - וא"כ או יתקנו גם בהנ"ל משלוח מנות כו', או דנילף משם ולא יתקנו גם בפורים.

ב) מפני מה במנות נכתב "משלוח", משא"כ באביונים דכתיב סתם.

ואף די"ל דתיבת משלוח קאי אשניהם, בכ"ז הרי לא כתב משלוח מתנות לאביונים ומנות איש לרעהו, ובפרט דלכאורה משובח ביותר המשלוח במתנות לאביונים, כי הרי בצדקה יש מעלה שלא ידע המקבל והנותן זה מזה וכדאיתא בב"ב (י, ב) וזה א"א כ"א כשאינו נותן מיד ליד אלא שולח ע"י גבאי צדקה וכה"ג, משא"כ באיש לרעהו דליכא טעם זה וא"כ הו"ל לסמוך ענין דמשלוח מתנות לאביונים מלמנות לרעהו.

ג) מהו דיוק החיוב רעהו אחד, ושני אביונים.

ד) מפני מה לרעהו מחויב לשלוח ב' דברים, משא"כ לאביון מספיק דבר אחד, ואיפכא מסבתרא, דהרבוי צ"ל בענין השייך לצדקה ולא באישר לרעהו. ועדמ"ש ברמב"ם (הל' מגילה ספ"ב) מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, כמו"כ גם בעיקר החיוב הי' צ"ל רבוי במתנות לאביונים לא רק במספר האנשים כ"א גם במתנות כל אחד מהם.

ה) מפני מה לרעהו מחויב לשלוח דבר מאכל דוקא ולאביון הוא כרצונו אם מעות או מאכל אף שמצינו בצדקה דיש מעלה בנותן דבר מאכל דוא וכדאיתא בתענית (כג, ב) וא"כ כ"ש דבפורים דלרעהו שולח מאכל, דלעני עאכו"כ צריך לתת מאכל דוקא.

ויובנו כל דיוקים אלו בחדא מחתא, בהקדם הבנת ענין פורים על בוריו בביאור בקצור עכ"פ, כי אין הזמן גרמא לכתוב באריכות.

* * *

הנה ענין הפורים הוא ענין כללי, זאת אומרת, כמו שבגשמיות והמאורע כפשוטו, היתה הגזירה להשמיד גו' כל היהודים בכל המדינות, ובפרט לש"ס דילן דפליג אמדרש רבה (מג"א פ"א) וס"ל (מגילה יא, א ושם) דאחשורש מלך בכיפה וסליק מלכותי', וא"כ היתה הגזירה על כל עם ישראל וההצלה היא הצלה כללית,

כמו"כ גם ברוחניות הי' בזה ענין כללי, וכמרז"ל (שבת פח, א) שאז קימו מה שקבלו כבר, היינו שבזמן ההוא הי' גמר וקיום קבלת התורה והמצות. ואדרבה דוקא אז הי' באתדל"ת ומדעת עצמם בלי התעוררות מלמעלה, משא"כ במ"ת והתחלת קבת התורה יש מודעה רבה לאורייתא.

והנה מ"ת ותומ"צ ענינם הוא שיהי' לו ית' דירה בתחתונים דוקא, וכמענה מרע"ה להמלאכים (שבת פח, ב) למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם תורה למה תהא לכם כו', ולא ענו לו שתנתן להם התורה ברוחניות.

וכבר הי' לעולמים מעין זה במ"ת אלא שאח"כ נתגשמו בנ"י והעולם, ומני אז הדבר תלוי בעבודת התומ"צ של כללות בנ"י, שעי"ז מעלים ג"כ כללות עוה"ז התחתון, וכמובן כ"ז מסש"ב פל"ו ול"ז. וכמו שבמ"ת נאמר ויחן שם ישראל לשון יחיד, כאיש אחד, ועי"ז זכו למ"ת (עיין יל"ש יתרו רמז רע"ג, תו"א ביאור ד"ה ובבואה לפני המלך בסופו) כמו"כ גם בנס פורים נאמר וקבל היהודים ל' יחיד, וגם בעבודה עתה תנאי עיקרי הוא שצ"ל כולנו כאחד דוקא, וכמ"ש בסש"ב פל"ב ונת' בס' דרך מצותיך באור היטב.

המורם מכל הנ"ל: כיון שפורים הוא קיום וגמר קבלת התומ"צ צ"ל נרמזים בו ענינים העיקרים דתומ"צ והם דירתו ית' בתחתונים והתנאי שבזה שיהיו כולנו כאחד, ונוסף בפורים שכ"ז צ"ל לא מצד אתעדל"ע אלא ע"י עבודת האדם.

* * *

ונבוא עתה לביאור פרטי רמזי פורים.

אמרז"ל (שמ"ר ר"פ יתרו ורש"י ד"ה דעלך שבת לא, א) רעך ורע אביך אל תעזוב זה הקב"ה, ולכאורה איזה ריעות וחבור שייך בין ברי' שפלה ועצומ"ה ית'? אלא שעלה ברצונו שבנתינת התורה נמכרתי כביכול עמה (שמ"ר רפל"ג) ושכר מצוה מצוה ל' צוותא וחיבור כו', כמבואר בארוכה בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א בהתמים (א' כ"ח וקוטב הענין ב"היום יום" ע' קב).

וידוע שזהו הטעם שהתומ"צ נא' עליהם ל' אכילה ושתי' (מ"ר קהלת ב' כ"ד כל אכו"ש שנאמר במגילה הזאת בתורה ובמע"ט הכתוב מדבר, ועוד), ונמשלו ללחם וכו' - הן מצד האדם הן מצד למע' כביכול, וכמש"נ לכו לחמו בלחמי (עיין לקו"ת ביאור דד"ה וידבר גו' המטות ועוד דקאי גם אמצות) לחמי, וגם אתם לחמו.

וזהו בכללות התומ"צ, אבל בפרטיות הרי בתומ"צ גופא יש חלוק: כל

התומ"צ - והאהוי"ר שאינם אלא גדפין (סש"ב ספ"מ, עיי"ש הטעם) ונק' זהב וכסף (בדא"ח - תו"א תו"ח ועוד - דרושי וישב) שתכליתם הוא לקנות בהם עניני אכו"ש הנ"ל.

וזהו דמצות פורים הוא: א) משלוח מנות איש (זה בנ"י) לרעהו (זה הקב"ה, כנ"ל) ודוקא מיני אוכלין ומשקין, כי זהב וכסף (אהוי"ר) הנה גם שיהי' צדיק גמור לא יגיע למעלת דביקותו בד' בדו"ר בטרם ירדתו לעוה"ז (סש"ב פל"ז) ולא זהו ענין ירדיתו למטה, שהוא לעשות דירה בתחתונים ע"י היום לעשותם דוקא.

ודוקא ב' מנות, כ"א נותן רק מנה אחת, היינו סוג מצוה אחת, יש מקום לחשש שעושה כן מפני טבעית גופו ואין בזה ענין של דירה בתחתונים וע"ד ספק שנסתפק רחב"ת (ע"ז יח, א) מה אני לחיי עוה"ב, וכמשנ"ת בתו"א תולדות בי' דמים רבים.

ומדייק שיהי' משלוח מנות כי התומ"צ צריך להעלותן ע"י דו"ר טבעיים או שכליים כו' וכמשנ"ת בסש"ב (פ"מ ובההגהות שם) ולא שישארו למטה בעוה"ז הגשמי שהוא מדור הקליפות.

והנה כ"ז הוא בנוגע לעצמו, אבל הרי נת' לעיל שצ"ל כולנו אחד, ויחן וקבל ל' יחיד, ולכן באה מצוה השנית בפורים והיא מתנות לאביונים היינו שצריך להשתדל ולהוכיח את חברו האביון ועני בדעת שגם הוא יעסוק בתומ"צ. ואין זה סותר למה שנת"ל שבפורים צ"ל העבודה מצד עצמו דוקא, כי בזה באו לשלול אתעדל"ע שזהו מעין ענין של כפי' והכרח, וכמו כפה עליהם הר כגיגית כו' שם תהא קבורתכם, וכמובן ג"כ מהראי' שבתו"א (סד"ה חייב אינש לבסומי) שבימי הפורים לא היתה אתעדל"ע מפני שע"ז נאמר ואנכי הסתר אסתיר פני גו' - אבל לא בא לשלול ענין הוכח תוכיח וכיו"ב ע"י בנ"א, ופשוט - אבל הענינים לעורר את חברו אינם שווין בכאו"א: יש מתפעל ומתחיל להניח תפילין - לדוגמא - ע"י שרואה אחר מניח תפילין ויש מתפעל ומתחיל להניח תפילין ע"י שאחר מסביר לו ענין אהבת השם ויראתו, ולכן ה"מתנות" אפשר שיהי' מעות או אוכלין, כי אין תפקידם לעשות דירה בתחתונים, כ"א להיות סיבה שהאביון יעשה דירה לו ית' בתחתונים.

ולכן מספיק גם מתנה אחת, כי אף את"ל שנותן המתנה מפני טבעית גופו, הרי אם רק פעל שהאביון מקיים תומ"צ לשמה עי"ז דיו, כמובן.

וע"ד שאמרז"ל (ב"ב ט, א) בצדקה גשמיית: אם עושין צדקה מוטב ואם לאו באין או"ה ונוטלין בזרוע ואעפ"כ נחשב להם לצדקה כו'.

אבל צריך לתת לשני אביונים, כי בכלל ישנם שני סוגי אנשים הזקוקים להתעוררות מחבריהם, כי קיום התומ"צ צ"ל בהשתתפות ועבודת הגוף והנפש גם יחד כמרז"ל (סנה' צא, א ושם) במשל דחגר וסומא, ובל' דא"ח שהעבודה צ"ל הן מצד נה"א הן מצד נה"ב, והא בלא הא לא סגיא, ובשניהם צריך להשתדלות כי גם הנשמה נתגשמה ע"י ירידתה למטה, או בסוגי העובדים יש: א) עובדי ד' בגופם ב) עובדי ד' בנשמתם, וזה[ו] שצ"ל נתינה לשני אביונים.

* * *

והנה בהשתדלות לפעול על חברו לקרבו לתומ"צ כמה אופנים ישנם ובכללותם מתחלקים לשנים:

א) שמציירים לפניו פחיתות האדם, מאוס ושקוץ הרע, עונשי גיהנם וכו' היינו שהעסק והדבור הוא במה שצריך להתרקח ממנו - ובכללות זהו דרך שיטת המוסר.

ב) שמבאר לו ומאריך בהסברת גדולת הבורא, מה רבו מעשיך, עילוי התומ"צ עד אין קץ כו' היינו שהעסק והדבור הוא במה שצריך להתקרב אליו שבכללות זהו דרך שיטת החסידות.

והנה אחד מהחילוקים אשר ביניהם: כשמשתדל עם חברו בהעצת ענין של סוג הראשון: איך כי רע ומר גורל החוטא, פחיתות האדם המתאווה לתענוגי עוה"ז וכה"ג הצעת הענין מצד עצמו אינה מצוה, לולא התקוה שיש בזה, שעי"ז ישוב חברו לדרך הישר, משא"כ בסוג השני, שגם הצעת הענין מצ"ע מצוה רמה ונשאה הוא דידיעת ס' ההשתל', דע את אלקי אביך, ליחדו וכו' וברמזים הנ"ל: הסוג האחד אינו אלא ענין של מתנות לאביונים משא"כ בסוג השני, אם אין בזה פני', ה"ז משלוח מנות איש לרעהו וגםמתנה לאביון, ובחסידות גופא דיש ב' הענינים בדרך מלמעלמ"ט (באדם גופא) משא"כ שיחות הכלולים מסיפורים, ביאורים בעניני השכלה שבחסידות, התעוררות לעבודה וכו' שייכים לשני סוגי אביון הנ"ל.

וע"י פרסום - לשמה - והפצה ברבים שיחה של דא"ח הכוללת עניני תורה דא"ח, התעוררות ליר"ש וקיום תומ"צ, ודברי ימי רבותינו וחסידים הזקנים אשר מהם ילמדו וכן יעשו כאו"א באופנו, הוא ענין הכולל רמזי מצוות משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים לכל פרטיהם.

כהנ"ל בדרך אפשר כמובן וד' יכפר בעדי.

בברכת פורים שמח, לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה

הרב מנחם שניאורסאהן
יו"ר ועד הפועל
מענה בקצרה על השאלות דשאילנא קדמיכון.

בדעת זקים מבעלי התוספות שמות (יד, ב) עה"פ לפני בעל צפון ניכחו תחנו, דהקשה ר"י והא אסור לומר המתן לי בצד ע"ז (סנה' מג, ב) ומתורץ שם א) דדוקא לאדם אסור ולא להקב"ה ב) דעדיין לא ניתנה התורה, ולכן אין לחוש, ע"כ התוכן. ומקשה א) הרי ע"ז שנזכר בתורה מותר להזכיר (סנה' שם) וא"כ גם בעל צפון בכלל ב) הרי גם אחרי מ"ת מוזכר כמה שמות ע"ז בתורה.

מענה לפענ"ד (ובהקדם דאין להקשות מדעת בעה"ת משאר מפרשי הש"ס

והפוסקים - דגברא אגברא קרמית): שני אופנים יש בהזכרת שם ע"ז א) הזכרה גרידא ב) הזכרה לצורך דאז נוסף בזה גם הענין דנותן בה ממשות (ועיין הקס"ד דהרא"ש, ל' הטור יו"ד סקמ"ז ובפי' הדרישה ובט"ז שם שכתב ורבותא זו יותר פשיטא), וס"ל לבעה"ת דבהזכרה גרידא, אם הוזכר כבר בתורה אין איסור, אבל באופן השני אין נפקא מינה, והאם בשביל שהוזכר שם ע"ז בתורה מותר ליתן בה ממשות? אתמהה!

(ובאמת היא סברא אלימתא, וצ"ע שלא נמצא חילור זה בפוסקים).

ואין להקשות דא"כ מה מתרץ בסנה' שם אמתני' (זבים א' ה') כמדגדיון כו' דמותר להזכירו כיון דכתיבי בקרא, והרי לפי סברא זו גם אז אסור ליתן ממשות.

ואינה קושיא - דהנ"מ דנותן ממשות, כשאומר המתן לי בצד ע"ז אבל כשמשערין כמדגדיון כו' אין זה הע"ז עצמה, אלא שם המקום (וכפיה"מ) שעמדה שם הע"ז מלפנים (קודם נצחון החשמונאים - ע"פ פי' הר"ש) ומודדין ממקום זה ולא מפסל הע"ז, וא"כ תו ליכא אלא איסור הזכרה גרידא שנק' המקום ע"ש הע"ז, ופשוט.

ב) הספורנו (שמות טז, כז-כח) כתב שבלקיטת המן יש חילול שבת דתולש דבר ממקום גידולו, ומקשה דהלא המן הי' לחם מן השמים וא"כ אין שייך בו תלישה מן הקרקע, ובפרט שהי' מונח על הטל כמרז"ל (יומא עה, ב) ולא על הקרקע.

מענה (בהקדם, כנ"ל, שאין להקשות על הספורנו מפירש"י הראב"ע) וכה"ג - דגברא אגברא קרמית), מוקשה לו - להספורנו - דמלשון הכתוב: יצאו מן העם ללקוט גו' עד מתי מאנתם לשמור מצותי ותורתי ראו כי ד' נתן לכם השבת גו' משמע דבהלקיטה לחוד הי' ענין של עבירה דחילול שבת, ולכן מפרש - דכמו דמצינו בשבת (קז, ב. לא בפ' כלל גדול) איסור תולש בעוקר כשותא מהיזמי (וכן בעוקר פוטרא מאונא דחצבא, שם) אף שבין לילה הי' והוא עוקרו מן העצים ומן האבנים - ולא מן הקרקע, ומפרש הטעם בש"ס משום דהיינו רביתי' כמו"כ הוא גם במן, אף שהי' מתחדש בכל לילה והוא לוקטו מעל הטל ולא מע"ג הקרקע, וי"ל בשני אופנים א) דבירדיתו למטה נתגשם ע"י לחלוחית הקרקע ב) דבירידתו למטה גדל מלחלוחית הקרקע (וכמו ב' הפי' ברמב"ן שם טז, ו).

ג) הבעה"ט (שמות כ, יג) כתב דתר"ך אותיות דעשה"ד הם לנגד תרי"ג מצות וז' מצות ב"נ, ומקשה דהא ז' מצות ב"נ ע"ז ג"ע כו' כבר נכללו בתרי"ג מצות.

מענה אפשר הי' לומר כמה סברות בזה, אבל באמת קושיא מעיקרא ליכא דגם במספר תרי"ג מצות אין הכוונה תרי"ג ענינים כללים שונים, כי גם פרטי הענינים נחשבים כאו"א בפ"ע אם יש בהם ציווי מיוחד, ולדוגמא הל' ע"ז שיש בה כמה מ"ע ומל"ת וכאו"א מהם נחשב במנין תרי"ג (הגדרים בזה מבוארים בסהמ"צ להרמב"ם שרש ט' ונ"כ שם) ועאכו"כ בז' מצות ב"נ, שיש עליהם ציווים מיוחדים וחלוקים הם בדברים עיקרים ממצות אלו עצמם שבתרי"ג מצות של בנ"י - שנמנים בפ"ע.

קמ
חלקה נדפס בלקו"ש ח"ד ע' 1285. חלקה בח"ב ע' 667 וחלקה שם ע' 670 והושלמה ע"פ העתק המזכירות.

מוהרמ"פ: כ"ץ. אגרות נוספות אליו - לעיל כ, ובהנסמן בהערות שם.

להמציא נדבה : ראה גם לקמן אגרות קמא. קמה.

בשיחת... אות לב : לקוטי דבורים ח"ב שיא, א.

המתן לי בצד ע " ז : ראה לקו"ש חכ"ג ע' 166 166