Igrot Kodesh · Letter 2217 — Faith & Bitachon

[1 Elul 5713]

One aspect of the mitzvah of milah* distinguishes it from all the other mitzvos*. We will specify it after first introducing a preliminary notion. One may interpret in two ways the fact that children are exempt from observing the mitzvos:

1. One may consider that Torah and mitzvos do not concern them, for they were given only to adults.

2. One may also say that Torah and mitzvos were entrusted to the entire Jewish people. Nevertheless, children are not obligated to put them into practice, and they are therefore not punished if they do not do so, because they do not have the intellectual maturity necessary for this.

The choice of one or the other of these interpretations has a concrete consequence. According to the first, a child does not commit a sin in transgressing a Torah prohibition. By contrast, in such a case it may be a sin for the adult, to whom various texts entrust responsibility for that child. The latter, however, is not concerned by the prohibition. For him it is a permitted act. He therefore has nothing to regret about what he did, and need not seek atonement for it. One may, however, raise questions about such an affirmation, if one considers maseches Yevamos 48b, the Yaavetz* and the Ahavas Eisan*, at this reference. By contrast, nothing of the sort can be said if one opts for the second interpretation.

The halachah* specifies, in Shulchan Aruch* Orach Chaim, at the end of chapter 343, that it is good for an adult to adopt a practice intended to atone for the sins he committed as a child. This principle applies also in cases where it is not clearly stipulated, as the Rambam* says in his Hilchos Issurei Biah*, chapter 3, paragraph 17, in his Hilchos Nedarim*, chapter 11, paragraph 4, and as the commentators specify at the same reference. Consult, on this subject, the explanations of the Rishonim* on maseches Kiddushin 19a. This constitutes a proof for the second interpretation.

In addition, the study of Torah concerns children, on the same footing as all the other mitzvos. Even more, the Torah makes it obligatory and entrusts the responsibility for it to the father or the teacher, who must teach it to the children. In fact, study, in its entirety, is directly bound to this obligation, for our Sages affirm, in maseches Kiddushin 29b, that it is a mitzvah to teach Torah oneself to someone, whenever others are obligated to do so[1].

And one may consider that this is not merely an indication, but indeed a reason, an explanation. From this point of view, the study of Torah, in its entirety, is not only bound, but even subordinated, to the fulfillment of the injunction "And you shall teach them to your children."

Beyond all this, the mitzvah of milah possesses a particularity. First, it concerns children, and the Torah obligates them to put it into practice, on the same footing as the mitzvah of studying Torah.

Even more, the mitzvah of studying Torah devolves upon children only when they grow up, at least somewhat. Furthermore, it can be fulfilled also in the absence of small children. Indeed, the injunction "And you shall teach them to your children" can also be put into practice with adult children, since it bears upon the entirety of Torah, and one studies Gemara only from the age of fifteen[2].

It is not so for milah, which concerns precisely the child, and even the smallest, soon after his birth. In fact, our Sages ask, in maseches Niddah 31b: "Why does the Torah ask that milah be performed on the eighth day," and not before this?

One may explain these differences in the following way. The child, the moment he grows up, is obligated to put into practice all the mitzvos. He must therefore, before this, study the Torah, which permits him to know what he must do. And it is only shortly before adulthood that it is possible to prepare oneself to attain it. The necessity of applying therefore has the consequence that the study of Torah is perfect only in the adult.

It is not so for milah, which is a covenant concluded with the Holy One blessed be He, with the goal of weakening the physical attraction and the grip of matter, according to the Moreh Nevuchim*, vol. 3, end of chapter 49, brought by the Bachya*, at the end of parshas Lech Lecha. It is then that the Divine soul* is introduced into the body, according to the Shulchan Aruch* of the Alter Rebbe, latest edition, end of chapter 4. Consult also the chassidic maamar* entitled "Ani LeDodi," delivered in 5709[3]. Through this Divine soul, it is possible to resist the nefesh habahamis*, which is "the foolish king" seizing the body of man from the moment of his birth.

That is why it is not necessary to be grown up to receive milah. On the contrary, an adherence to the domain of holiness in a way that transcends reason permits one to fight effectively against the spirit of folly that seizes the man who commits a sin, as the Rambam writes in his Hilchos De'os, chapter 2, paragraph 2. Consult also the Kuntres Uma'ayan*, chapters 26 and 27.

Milah must therefore, of course, be performed close to birth. And consult the Moreh Nevuchim, at the same reference, which says: "All is as if the child were still in gestation until the end of his seventh day. It is only at the conclusion of this period that he can be considered as having appeared in the air of the world." Consult also the Zohar*, vol. 3, p. 43b, and the Midrash Devarim Rabbah, at the beginning of chapter 6.

Such is also the avodas Hashem* of the month of Elul, whose name is composed of the initials of the words forming the verse: "Hashem your Elokim* will circumcise your heart and the heart" of your offspring[4], according to the Baal HaTurim*, commenting on the verse Devarim 30:6. It is thus established that this avodah transcends reason. It is in this regard that it is said: "Seek My Face," that of the soul emanating from the domain of holiness. From there, "Hashem, Your Face I shall seek," and thus is concluded the bris* with the Holy One blessed be He.

[1] That is, when he does not have the means to be autonomous in his study.
[2] One will therefore not be able to teach it to the smallest.
[3] 1949, by the previous Rebbe.
[4] See, on this subject, letters no. 1191, 2220, and 2229.

ב'ריז

[א' אלול תשי " ג ]

... מצינו במצות מילה מה שאינו בכל המצות, ובהקדם: הא דקטנים אינם בני מצוה, לכאורה, יל"פ בשני אופנים: א) דאין התומ"צ שייכים אליהם, כי לגדולים דוקא ניתנו. ב) לכל ישראל ניתנה התומ"צ, אלא דקטנים אינם בני חיוב ועונש, דלא בני דעה נינהו.

נפ"מ בין שני האופנים: לפי' הא' אין הקטן (דוקא, כי לגדולים הוזהרו בכ"מ על הקטנים) עובר עבירה בעשותו אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה, כי אי"ז שייך אליו כלל, והיתר הוא, ובמילא אין כאן ענין תשובה וכפרה (וצע"ק ביבמות מח, סע"ב עיי"ש ביעב"ץ ואהבת איתן), משא"כ לפי' השני.

וא"כ - הדין דגדול טוב שיקבל ע"ע איזה דבר לתשובה וכפרה על מה שעבר בקטנותו (שו"ע או"ח סו"ס שמ"ג) - גם במקום דאין לימוד מיוחד ע"ז כמו ברמב"ם הל' אס"ב פ"ג הי"ז הל' נדרים פי"א ה"ד ונ"כ שם - ועיין ראשונים בקדושין יט, א, - מוכיח כאופן הב'.

נוסף במצות ת"ת, שלא לבד ששייכות לקטנים, וכשאר כל המצות, אלא שהתורה חייבה (את האב והחכם ובקום ועשה) שילמדו הקטנים תורה, ולא עוד אלא שחיוב ת"ת בכללותו קשור בזה, וכמארז"ל (קדושין כט, ב) כל שאחרים מצווים ללמדו מצוה ללמד את עצמו, (ויל"פ שאי"ז סימן, אלא טעם או סיבה, ועפ"ז - ת"ת בכלל לא רק קשור, אלא גם תלוי בולמדתם אותם את בניכם).

נוסף ומיוחד במצות מילה, שלא לבד דשייכת לקטנים והתורה חייבה שיקיימו, בקטנים את המצוה - וכמו במצות ת"ת,

אלא שעוד זאת, שבה בשעה אשר במצות ת"ת - החיוב דקטנים הוא רק כשיגדלו, קצת עכ"פ, והמצוה אפשר שתתקיים גם בלא קטנים, כי ולמדתם אותם את בניכם גם בנים גדולים בכלל זה, שהרי ולמדתם היינו כל התורה, ובן ט"ו לגמרא.

משא"כ במצות מילה, שענינה בקטן, ובקטן בתכלית, בסמיכות לביאתו לעולם, וכקושיית רז"ל (נדה, לא ב) מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה (ולא קודם לזה).

והטעם לחילוקים הנ"ל, י"ל: כיון שברגע שנעשה גדול - נתחייב בכל המצות, מוכרח, אשר קודם לזה יתעסק בתלמוד שהוא המביא לידי מעשה, והכנה לענין דגדלות שייכת רק במי שגדל במקצת, וכיון שהכרח זה הוא רק מצד ענין המעשה - אפשר מצות ת"ת לשלימות בגדולים לחוד ג"כ.

משא"כ ענין מצות מילה הוא - ברית עם הקב"ה, חלישות החומר והתאוה (מו"נ ח"ג ספמ"ט, הועתק בבחיי ס"פ לך) תחילת כניסת נפש הקדושה (שו"ע אדה"ז מהד"ב סוס"ד. ועייג"כ ד"ה אני לדודי, ה'תש"ט), כדי שיוכל לעמוד נגד נה"ב דמלך כסיל הבאה תיכף כשננער לצאת ממעי אמו - לכן אין נוגע בזה ענין הגדלות, ואדרבה אהני' לי' שטות דקדושה נגד רוח שטות שע"י עובר עבירה, וע"ד מש"כ הרמב"ם בהל' דעות פ"ב, ה"ב (עייג"כ קונט' ומעין מ' כו-ז). ומוכרח להיות בסמיכות לשעה שננער לצאת ממעי אמו, כמובן (עיין במו"נ שם: וכאילו הוא עדיין בבטן עד סוף שבעת ימים ואז ימנה מרואי אויר העולם, עכ"ל. ועייג"כ זח"ג מג, ב. דב"ר רפ"ו).

וזוהי ג"כ העבודה דחודש אלול - ר"ת ומל ה"א א ת ל בבך ו את ל בב (בעה"ט דברים ל, ו), עבודה שלמע' מטו"ד, ועי"ז בקשו פני (דנפש דקדושה) את פניך ה' אבקש, ברית עם הקב"ה.

ב'ריז
נדפסה בלקו"ש ח"ד ע' 1249.

ר"ת ומל: ראה לעיל ח"ד אגרת א'קצא, ובהנסמן בהערות שם. לקמן ב'רכ. ב'רכט.