Igrot Kodesh · Letter 2278 — Faith & Bitachon

B"H,

28 Marcheshvan 5714,

Brooklyn,

To the rav, distinguished chassid who fears Hashem
and devotes himself to communal needs,
Rav Nissan[1],

Greetings and blessings,

You write to me that the older talmidim*[2] who have remained are few in number. They — or at least some of them — are therefore discouraged by the fact that they are not here. You will explain to them that this feeling has no place. Quite the contrary, they must consider themselves as my emissaries, charged with illuminating the atmosphere in which they find themselves, as well as the men who live there, by means of the luminary of the Torah, which is the teaching of Chassidus*. In this way, they will also bring close to "the candle is a mitzvah* and Torah is light."

They will consult, on this subject, the Likkutei Torah*, at the beginning of Parshas Vayikra, commenting, according to Chassidus, on the principle that "a shliach* is identified with the one who sends him." It is clear that one cannot say as much of the talmidim who are here. You will understand what I mean.

They will meditate on the saying of my father-in-law, the Rebbe, whose merit shall protect us, according to which a soldier sets out for combat singing a joyous military march. How much more is simchah* necessary in this matter. It cannot be otherwise when it is a matter of bringing progress to those who stagnate. Moreover, the Baal Shem Tov* requires that it be so, as it is said: "Serve Hashem with simchah." And, allusively, the Rambam* rules the halachah* in this sense, at the end of the laws of Lulav.

Simchah is therefore indispensable so that they may put into practice the mission entrusted to them and what they must accomplish here below. It is no doubt unnecessary to say more. You will surely find the words appropriate to explain all this to them with precision, in accordance with the situation that is presently theirs.

Obviously, you will also address yourself to the talmidim who are not discouraged. Indeed, the terms of the verse "the offerings to Hashem are a humble spirit" apply to all. For all that, it is said indeed: "Serve Hashem with simchah."

It is also said that "every neshamah* stands before the holy King"[3]. Then, it descends and enters into a physical body, precisely with the goal of serving the Creator, of illuminating the part of the world entrusted to it, as the Tanya* and various texts explain. Our masters, in particular, my father-in-law, the Rebbe, whose merit shall protect us, have emphasized that one must act not only for oneself and one's close ones, but also for those who are far, so that the wellsprings, and not only the water of the well, may be spread outward.

If one does not from the outset have all the means necessary to obtain such a result, one must, nevertheless, gather all one's strengths and find the way to attain it. How much more is this so for the one to whom divine Providence has entrusted an enviable role, has said: "Choose life." That one must bring his mission to a good end with a true simchah, breaking all the limits, including those of the intellect and feeling. In such a case, his accomplishments will be considerable.

It is surely unnecessary to describe the immense pity inspired by the neshamah which, leaving the holy King, has crossed various stages to enter into a confused body, in this material world, dominated by the impious, but, in the end, has not accomplished the mission that was incumbent on it, has not even brought close the one who was to be brought close.

Conversely, it is superfluous to say to what extent this neshamah is happy when one strives to bring to a good end the mission received, to do so in a deep manner, in the best possible way, as various texts explain, in particular the sequence of chassidic discourses of 5666[4], describing the avodah* of an eved* worthy of the name.

It is the same for you and for those who come to your aid. Divine Providence has entrusted you with a merit, and our master, head of this generation, my father-in-law, the Rebbe, has charged you with studying Torah and serving Hashem in order to illuminate all of Europe through the luminary of the Torah emanating from the Essence of Hashem — that is, the teaching of Chassidus. Everything that has just been said therefore applies to you, in the same way.

Nevertheless, the deed is essential and not the study. One must therefore seek out all the means, the ways, the possibilities of developing, quantitatively and qualitatively, the Yeshivah Lubavitch of Brunoy. For the moment, no doubt the quantitative dimension must be privileged. Our Sages note, indeed, that "when a thousand begin to study the Written Torah," in the end, it is only "one who will teach it." And you will consult what the Likkutei Torah on three parshiyos says, regarding this explanation of our Sages[5].

Consequently, one must mobilize all possible forces, all the men capable of acting, seize all the occasions that present themselves, in all possible ways, so that His will may be accomplished, that Jews be chassidim, in conformity with the saying of the Alter Rebbe*[6], which my father-in-law, the Rebbe, transmitted to us, according to which Chassidus is addressed to all Jews.

It is necessary that all the chassidim on whom you exert your influence make use of their strengths, their capacities, and their time in this sense. None of them must be able to think that his intervention is superfluous, that he can be of no usefulness, thereby justifying that no role be entrusted to him.

The obligation falls on each man and each woman, as the masters of Chabad require. All must act on their own person and on the part of the world entrusted to them. However, this responsibility can be envisaged at different levels, and that which is borne by a man to whom Hashem grants a greater influence is all the more important.

I hope that these few lines will permit you to mobilize all those who receive your influence, and even the others, since these can contribute to attaining this objective. In the simplest sense, one must make efforts to spread Chassidus. To begin, one must develop the Yeshivah Lubavitch of Brunoy, by adding talmidim to it, both Ashkenazic and Sephardic. These, quantitatively, will be as numerous as possible and, qualitatively, will improve, to the fullest extent possible.

It is therefore not enough that those who have acted in this sense up to now continue to do so, that one simply give them the means to pursue their action. Quite the contrary, each must redouble his ardor in this sense, not only qualitatively but also quantitatively.

It is surely possible to obtain that one not hinder the other, that one organize so that the one who acts may derive satisfaction from it, that it not be necessary to constantly call upon submission. It is clear that Hashem withholds from no one the recompense due to him. This action will therefore be fruitful and all will ensure, in the appropriate manner, their livelihood and that of the members of their family.

Awaiting your good news, as soon as possible, I conclude by addressing to you my blessing for success in your sacred mission and by greeting all the chassidim.

[1] Rav N. Nemanov, of Brunoy.
[2] Of the Yeshivah Lubavitch of Brunoy, the others having joined the Yeshivah Lubavitch of New York.
[3] See, on this subject, letter no. 2292.
[4] 1906, of the Rebbe Rashab.
[5] See the Or HaTorah, Bereishis, vol. 6, p. 1026b.
[6] See, on this subject, letters no. 1595, 2199, 2286, 2318, 2374, 2399, 2455 and 2532.

ב'רעח

ב"ה, כ"ח מ"ח, תשי"ד
ברוקלין.
הרה"ח הוו"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ כו'

מוה"ר ניסן שי'

שלום וברכה!

...מה שמזכיר במכתבו שכיון שהתלמידים הגדולים נשארו במספר קטן בכמות ובמילא פעל זה עליהם - על אחדים מהם - שבירה מזה שאינם זוכים להמצא כאן. הנה עליו להסביר להם שאין כאן ענין וטעם לשבירה כזו כלל וכלל, ואדרבה צריכים הם להביט על עצמם כשלוחיי להאיר במקומם את האויר ואח"כ גם את האנשים הנמצאים באוירם במאור שבתורה זוהי תורת החסידות אשר במילא יקרבום עי"ז ג"כ לנר מצוה ותורה אור, (עיין בלקו"ת ויקרא בהתחלתו בענין שלוחו של אדם כמותו עפ"י תורת הדא"ח) מה שאין לומר זה בנוגע לכל התלמידים הנמצאים בברוקלין, כמובן וד"ל.

ובהביאם בחשבון פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, אז א סאלדאט גייט אין מלחמה דארף ער גיין מיט א מראש און א פרייליכען.. הרי עאכו"כ בנדון דידן שנחוצה שמחה ושיהי' הלוכם - מהלכים בין העומדים דוקא בשמחה, ומלבד שזהו דרישת הבעש"ט, עבדו את הוי' בשמחה ומרומז בפסק הרמב"ם סוף הלכות לולב, הנה הכרח הוא - השמחה - במילוי השליחות שלהם ותפקידם בעלמא דין והאריכות בזה אך למותר, ובודאי ימצא האותיות המתאימות להרחיב הדבור בהנ"ל באופן המתאים למצבם עתה. ולמותר להעיר שזהו גם בהנוגע להתלמידים שאין בהם שבירה ג"כ, כיון שעל כולם חל הענין דזבחי אלקים רוח נשברה דוקא, ולאידך גיסא הציווי דעבדו את ה' בשמחה...

כל נשמתא ונשמתא הווה קיימא קמי' מלכא קדישא ואח"כ ירדה בגוף והכל בשביל לשמש את קונו כמאמר המשנה ולהאיר את חלקו בעולם כמבואר הענין בתניא ובכ"מ, והוסיפו ביאור רבוה"ק זי"ע ובפרט כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, אז מען מוז טאן ניט נאר מיט זיך והקרוב אליו אלא אפילו גם עם הרחוקים כדי שיפוצו גם המעיינות (ולא רק מי באר ומים שאובים) חוצה.

מעצמו מובן אשר גם זה לא הושיטו לו מן המוכן המכשירים לזה צריך הוא להתאזר בכל כחותיו למצוא אופן לפעול בזה ועאכו"כ מי שזכה שההשגחה הפרטית העמידתו על חלק היפה ואומרת לו ובחרת בחיים, שצריך לעבוד עבודתו בשמחה אמיתית הפורצת כל הגדרים אפילו של השכל והרגש שבמילא תהי' עבודתו בהצלחה מופלגה.

והביאור אך למותר עד כמה גדולה הרחמנות על נשמה שנסעה וירדה כמה מדריגות מקמי מלכא קדישא ונתלבשה בגוף עכור ובעוה"ז הגשמי שהרשעים גוברים וסו"ס לא מלאה תפקידה או אפילו לא בקירוב למה שהי' נדרש ממנה, ולאידך גיסא אינו צריך ביאור עד כמה גדלה אשרה כשמשתדל למלאות התפקיד ומשתדל לעשות את זה בפנימיות ובהידור וכמבואר בכ"מ ומהם בהמשך רס"ו באופן העבודה של העבד האמיתי.

והוא הדין בנוגע לכת"ר ועוזריו אשר זכו שההשגחה הפרטית ונשיאנו נשיא הדור כ"ק מו"ח אדמו"ר העמידו על התורה והעבודה להאיר את אירופא כולה במאור שבתורה עצמות א"ס ב"ה תורת החסידות שלהם שייך כל האמור לעיל.

ולא המדרש עיקר אלא המעשה עיקר שצריכים לחפש כל תחבולות עצות ודרכים להגדיל את ישיבת תומכי תמימים אשר בברונא הן באיכות והן בכמות, ואולי לע"ע נוגע ביותר הכמות ע"פ מרז"ל שכשאלף נכנסים למקרא הרי סו"ס אחד יוצא להוראה, 0עיין בלקו"ת לג' פרשיות במרז"ל זה). ובהתאם לזה לנצל את כל הכחות האפשרים וכל האנשים שיוכלו לנצל וכל הענינים שיוכלו לנצל ובכל אופנים שונים שסו"ס זאל דורכגעפירט ווערן הרצון אז אידן זאלן זיין חסידים וכפתגם רבינו הזקן ששמענוהו מכ"ק מו"ח אדמו"ר, שאמר, שחסידות הוא בשביל כל ישראל כולם, ובמילא כל אנ"ש הנמצאים בהשפעתו דארפמען זיי איינשפאנען שכחותיהן יכולתם וזמנם ינצלו בהנ"ל ולא יוכל אחד מהם לומר, אז איך בין איבעריק און עם קען מען ניט אויסניצען, והראי' שאין נותנים לו עבודה וכו' וכו', אף שהחובה מוטלת על כל אחד ואחת וכפי דרישת נשיאי חב"ד שכאו"א צריך לעבוד בעצמו בחלקו בעולם. אבל כמה דרגות באחריות זו וכל מי שחוננו השי"ת בהשפעה יותר גדולה הרי גם אחריותו גדלה פי כמה.

תקותי ששורותי אלה המועטות בכמות יספיקו כדי שיגייס מאביליזירן - את כל אלו שתחת השפעתו ואפי' שמחוץ לה אבל יכולים להביא תועלת בהנ"ל. פשוט ארבעטען להפצת החסידות, וההתחלה בזה הגדלת ישיבת תו"ת אשר בברונא הן ע"י תלמידים אשכנזים והן ע"י תלמידים ספרדים וכו' בהמקסימום בכמות ובהטבה האפשרית באיכות, ולא לבד שאלה שעובדים בזה עד עתה ימשיכו בעבודתם ותנתן להם היכולת להמשיך בזה, אלא אדרבה כאו"א יוסיף אומץ בהנ"ל לא רק באיכות אלא גם בכמות.

ובודאי אפשר לסדר שלא יבלבלו האחד את חבירו ושיהי' הסידור באופן כזה שהעובד ימצא קורת רוח באופן עבודתם ולא יצטרכו להענין דקב"ע על כל צעד ושעל, ובודאי אין הקב"ה מקפח שכר כל ברי' שתהי' עבודתם בהצלחה ושתהי' פרנסתם ופרנסת ב"ב שיחיו כדבעי למהוי.

המחכה לבשו"ט בהקדם וחותם בברכת הצלחה בעבודתו בקדש ובפ"ש כל אנ"ש שי'.

ב'רעח
חלקה נדפס בלקו"ש חי"ד ע' 340, והושלמה ע"פ העתק המזכירות.

מוה"ר ניסן: נמנוב. אגרות נוספות אליו - לעיל ח"ז א'תתקמד, ובהנסמן בהערות שם.

לקמן ב'תקסה.

שהתלמידים הגדולים נשארו: בישיבת תו"ת בצרפת, במספר קטן, והשאר נסעו לישיבת תו"ת בנ.י.

כל נשמתא: ראה לקמן אגרת ב'רצב.

בלקו"ת לג' פרשיות : ובאוה"ת בראשית ח"ו תתרכו, ב.

וכפתגם רבינו הזקן : ראה גם לעיל ח"ו אגרת א'תקצה. ח"ז ב'קצט. לקמן ב'רפו. ב'שיח.

ב'שעד. ב'שצט. ב'תנה. ב'תקלב.