Igrot Kodesh · Letter 2292 — Teshuvah

B"H,

10 Kislev 5714,

Brooklyn, New York,

To the chassidim and to all our brothers,
the sons and daughters of Yisrael, wherever they are,
may Hashem grant you long life,

Greetings and abundant blessings,

We celebrate[1] the festival of liberation[2] of Yud-Tes Kislev, that of the Alter Rebbe*, author of the Tanya* and the Shulchan Aruch*, who was imprisoned for spreading the teaching of Chabad Chassidus*, its practices and its customs.

His liberation and the end of his incarceration marked the beginning of the accession to broadness, of the development and the expansion of the conceptions and the way of life of Chabad Chassidus, in particular, and of Chassidus, in general.

On this occasion, I address to you my profound blessing, that each man and each woman among us be liberated, that one free oneself from all the preoccupations, internal and external, that imprison the part of goodness and generosity that each one possesses[3], blocking it, that this part be the dominant aspect of the personality, that man be a chassid — that is, one who loves good and puts it into practice, who is morally good[4], who is good toward his fellow, being permeated with the three loves: ahavas Yisrael*, ahavas Torah*, and ahavas Hashem*, which form but one and the same entity.

* * *

We know the teachings of our Sages according to which "every neshamah*, just as it is, stands before the holy King" and "the neshamos are engraved beneath the heavenly Throne"[5].

These words of our Sages emphasize what is self-evident — namely, the purity and the elevation of the neshamah, which is entirely spiritual, which has no intrinsic relation with materiality and grossness, still less with desire, which is solely the affair of the body and the nefesh habahamis*.

Despite this, the Holy One, blessed be He, willed that such a neshamah, "chelek Eloka mima'al mamash*," descend here below, clothe itself in a physical and gross body, to which it remains bound for several decades. In this way, and during all this period, it finds itself in absolute opposition to its true nature.

It does all this in order to bring to a good end the mission entrusted to it by the Creator — that of refining its body, of illuminating all that concerns this material world and the preoccupations of man, by the infinite Light of Hashem, in order to build there a Sanctuary for His Presence.

For this reason, the sufferings and the pains experienced by this neshamah, finding itself in a body and a material world, are totally negligible. The eternal reward and happiness it receives for having brought to a good end the mission entrusted to it have no common measure[6] with the passing trials of this world.

* * *

One understands easily the greatness and the depth of the pain experienced by this neshamah when it endures these pains and sufferings — even more when it intensifies them by seeking materiality and grossness — yet one takes no account of the raison d'être, of the finality of its presence here below, brought to a good end solely by a daily existence based on Torah and its mitzvos*. And, even when one experiences, from time to time, the desire to put them into practice, one does so mechanically, solely to discharge an obligation.

Above all, such a way of acting leads one to lose the opportunity offered to put into practice the will of the Creator, the eternal reward and happiness that flow from it. Moreover, it offends elementary logic, since it leads one to choose the harshest and worst aspect of life, by subjugating and causing to suffer the neshamah that descends into the body, by pushing away with both hands the positive effect that its descent "from a lofty peak to a deep pit" can have — that is, the immense elevation it obtains by holding to the injunctions of the Creator.

Our Sages teach, consequently, that "a man does not commit a sin unless a spirit of folly enters into him." It is quite clear that this is so, without a deep reflection being necessary to establish it, since elementary logic attests to it. Indeed, the neshamah, "chelek Eloka mima'al mamash," must clothe itself in a material body, "dust of the earth," for several decades, as it is said "al korchecha atah chai," and an immense effort is indispensable on its part to attain this hidden good, by means of a daily existence in conformity with the teachings of the Torah of our Hashem, as it is said: "Bechol derachecha da'eihu"[7].

* * *

Another point must be recalled. Hashem, Who is the Essence of good, compels the neshamah to descend "from a lofty peak to a deep pit," in order to study Torah and to practice the mitzvos. There is in this a clear-cut proof of the importance of this study and of this practice of the mitzvos.

It also follows that one cannot attain the goal without passing through this great descent and, as the Torah requires, finding oneself here below, on the earth. If there were an easier and more accessible means of attaining it, Hashem would not have imposed on the neshamah these successive falls, from the heavenly Throne down to this material world, the lowest of all.

It is solely here below, in this "deep pit," that the neshamah can attain the highest elevation, surpass the angels. Indeed, our Sages affirm that "the tzaddikim* precede the angels in the divine service."

* * *

Whoever, by his thought, will meditate deeply on the value of Torah and the mitzvos, which one accomplishes precisely in this material world, and will understand that they are the only means of attaining the goal, will experience an immense simchah* in considering the part assigned to him and the lot which is his, despite the veils and the obstacles, internal and external, which he faces in this lower world. It is then and only then that he will be able to put into practice, in a sincere and profound manner, the injunction: "Ivdu es Hashem besimchah."

This manner of serving Hashem occupies a central place in the conception of the Baal Shem Tov*, as Chabad Chassidus explains at length, and as the Alter Rebbe, whose simchah we commemorate, shows in the Tanya, beginning with chapter 26 and then beginning with chapter 31, in just a few lines, but the content of which is immense.

With my blessing on the occasion of the festival of liberation,

M. Schneerson,

[1] See, on this subject, letters no. 2356 and 2391.
[2] The Rebbe notes, at the bottom of the page: "See, on this subject, the brochure published for Yud-Tes Kislev."
[3] The Rebbe notes, at the bottom of the page: "See Zohar, vol. 2, p. 114b, and the introduction of Tikkunei Zohar, p. 2b."
[4] The Rebbe notes, at the bottom of the page: "See the commentary of Rashi on Shabbos 127b."
[5] The Rebbe notes, at the bottom of the page: "See Zohar, vol. 3, p. 104b, p. 29b, the chassidic discourse entitled 'Tiku BaShofar' 5694, in the Sefer HaMaamarim 5711 of my father-in-law, the Rebbe, whose merit shall protect us, p. 11. The reservoir of neshamos, called the 'body,' is below these two levels. It therefore concerns also the souls of the other nations, according to Tosafos, on Avodah Zarah 5a. One will also consult the Likkutei Torah of the Arizal, Yeshayahu, p. 59, the Etz Chaim, gate 26, ch. 2, the Emek HaMelech, gate 6, ch. 72, the Notes and Summaries on Tanya, beginning with p. 83."
[6] The Rebbe notes, at the bottom of the page: "See Chagigah 15b, the beginning of Likkutei Torah, p. 1d, the introduction of the Ramban on the book of Iyov, cited at the end of Iggeres HaTeshuvah of the Alter Rebbe."
[7] The Rebbe notes, at the bottom of the page: "See Rambam, Hilchos De'os, end of ch. 3, and Tur Shulchan Aruch Orach Chaim, ch. 231."
[8] The Rebbe notes, at the bottom of the page: "Yerushalmi Shabbos, end of ch. 6."

ב'רצב

ב"ה, יו"ד כסלו, ה'תשי"ד
ברוקלין, נ.י.
אל אנ"ש ואל כל אחינו בני ובנות ישראל

באשר הם שם,

ה' עליהם יחיו

שלום רב וברכה!

בקשר עם חג הגאולה יום יט כסלו, גאולת רבנו הזקן, בעל התניא והשלחן ערוך, ממאסרו על הפצת תורת חסידות חב"ד הדרכותי' ומנהגי',

אשר גאולתו ויציאתו לחירות הן התחלת היציאה למרחב, ההתרחבות

וההתפשטות של שיטת ואורח חיים של חסידות חב"ד בפרט, ושל החסידות בכלל,

הנני בזה להביע ברכה פנימיית, אשר כל אחד ואחת מאתנו ייגאל ויגאל את עצמו מכל הענינים - שמבפנים ושמבחוץ - האוסרים ומנגדים על חלק הטוב והחסד שבכל אחד מישראל, והי' חלק זה למושל ושולט, והי' האדם לחסיד, כי חסדים יאהב ויעשה, גומל חסד עם נפשו וגומל חסד עם זולתו - על ידי האהבה המשולשת: אהבת ישראל אהבת התורה אהבת השם, אשר - כולי חד.

* * *

ידועים מאמרי רז"ל - כל נשמתא ונשמתא הווה קיימא בדיוקנאה קמי' מלכא קדישא; הנשמות גזורות מתחת כסא הכבוד.

מאמרי רז"ל אלו מדגישים ביותר את המובן ופשוט - את זכות ובהירות הנשמה, שכולה רוחניות, ואיך שאין לה, מצד עצמה, כל שייכות כלל לענינים גשמיים וחומריים, ומכל שכן לעניני תאוה וכו' המתעוררים ובאים אך ורק מצד הגוף ונפש הבהמית.

אף על פי כן, רצה הקדוש ברוך אשר נשמה זו, שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, תרד למטה ותתלבש בגוף גשמי וחומרי להיות קשורה ומאוחדת בו במשך כמה עשיריות שנים. זאת אומרת, אשר במך עשיריות שנים תהי' הנשמה במצב שהוא בניגוד גמור לטבעה העצמי.

וכל זה - כדי למלא שליחות הבורא, לזכך את הגוף ולהאיר עניני עולם הזה הגשמי השייכים לאדם, באור אין סוף, לעשותם מקדש ומשכן לשכינתו יתברך,

ואז - הרי כל ענויי ויסורי הנשמה מהיותה בגוף ובעולם גשמיים כאין ואפס נחשבו, כי שכרה ואשרה הנצחיים שהיא זוכה להם על ידי מילוי שליחותה - הם שלא בערך לגבי יסורי העולם הזה החולפים.

* * *

נקל להבין, גודל צער הנשמה ועומקו כאשר את היסורים והענויים של הנשמה בגוף מקבלים ועוד מגבירים אותם על ידי הרדיפה אחרי הגשמיות והחומריות, והכוונה ותכלית דירידת הנשמה למטה, שאפשר להשיגם רק על ידי חיי יום-יום על פי התורה ומצותי' - הנה אין שמים לב לזה, ואם גם לעתים ולפרקים מתעורר - הרי זה כמצות אנשים מלומדה ולצאת ידי חובתו בלבד.

מלבד העיקר שבדבר, שמאבדים את ההזדמנות למלא רצון הבורא ואת השכר והאושר הנצחי הבא על ידי זה, הרי הוא היפך השכל הבריא לרדוף ולתפוש בחלק הקשה הרע אשר בחיים, היינו לשעבד את הנשמה ולדכאה בירידתה בגוף, ולדחות בשתי ידים את החלק הטוב שבירידת הנשמה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, היא העלי' הגדולה הבאה על ידי קיום רצון הבורא.

וזהו שאמרו רז"ל אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, כי דעת לנבון נקל, אפילו בלי התעמקות כלל, אשר מכיון שבעל-כרחך אתה חי, מאחר שהנשמה שהיא חלק אלקה ממעל ממש מוכרחת להתלבש בגוף גשמי עפר מן האדמה על משך כמה עשיריות שנים - השכל הפשוט מחייב להשתדל ביגיעה עצומה להשיג את הטוב הצפון בזה, על ידי חיים יום יומיים כהוראות תורת אלקינו, שיהי' - בכל דרכיך דעהו.

* * *

ועוד ענין בדבר: מכיון שהשם יתברך, שהוא עצם הטוב, מכריח את הנשמה לרדת מאיגרא רמא לבירא עמיקתא בשביל לימוד התורה וקיום המצות, הרי זה ראי' והוכחה גמורה - כמה גדול התלמוד וגדול המעשה (דהמצות).

ומזה מוכרח גם כן, אשר אי אפשר להגיע אל התכלית אלא על ידי הירידה הגדולה - להיות על פי תורה דוקא פה עלי אדמות. אילו הי' דרך קל ונוח יותר לא הי' השי"ת מכריח את הנשמה לרדת ירידה אחר ירידה מתחת כסא הכבוד עד לעולם הזה התחתון, תחתון שבכל העולמות.

רק כאן בבירא עמיקתא יכולה הנשמה להגיע לרום מעלתה, למעלה אפילו ממעלת המלאכים, וכמרז"ל צדיקים לפנים ממלאכי השרת.

* * *

וכאשר יעמיק האדם במחשבתו בגודל מעלת התורה והמצות, ובעולם הזה דוקא, ואשר התורה והמצות הוא הדרך היחידי להגיע לתכלית המקווה - בוא יבוא לשמחה גדולה בחלקו וגורלו - למרות רבוי ההעלמות וההסתרים, מבית ומחוץ, אשר בעולמו זה, ואז רק אז יוכל לקיים באמת ובפנימיות את הציווי: עבדו את ה' בשמחה.

דרך עבודה שהוא אבן פינה בשיטת הבעש"ט, וכמבואר בארוכה בתורת חסידות חב"ד, וכמו שהורה אדמו"ר הזקן, בעל השמחה, בספר התניא, פרק כו' ואילך, פרק לא' ואילך, בשורות מועטות המחזיקות את המרובה.

בברכת חג הגאולה,

מ. שניאורסאהן
ב'רצב
נדפסה בלקו"ש ח"ה ע' 434. ראה גם לקמן אגרות ב'שנו. ב'שצא.

שלא בערך : ראה חגיגה טו, ב. לקו"ת בתחלתו (א, ד). הקדמת הרמב"ן לאיוב (הובא בסוף אגרת התשובה לרבנו הזקן).

בכל דרכיך : ראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג. טוש"ע או"ח סרל"א.

צדיקים לפנים : ירושלמי שבת ספ"ו.