Igrot Kodesh · Letter 2988 — Faith & Bitachon

B"H

28 Tishrei* 5715,
Brooklyn, New York.

Extensive greetings and blessing,

I duly received, although with some delay, your letter of 22 Elul*. My response was delayed due to the festivals, and I ask you to excuse me. In the meantime, you have surely received my letter wishing you a good year.

I thank you for your visit to Kfar Chabad*. Your letter indicates to me that during this visit, you gave all necessary attention and cast a benevolent eye. You lent your support for the benefit of its institutions, to the fullest extent possible.

You mention certain points that must be rectified or improved. You describe to me the current situation of the Kfar* and I was therefore able to realize once again to what extent the advancement has been considerable. Now, its current state, if one considers it statically, is not as important as its dynamic evolution. There is, then, indeed an improvement, an advancement. This is the essential thing, and in due time, what needs to be repaired will indeed be repaired.

Nevertheless, one must know that the evolution depends above all on internal elements and that many deficiencies result from external factors that were imposed or occurred inadvertently — for example, lack of available land or adequate equipment.

One must, in particular, take into account the nature of the people of the Kfar*. These came from a place in which they had to struggle against their surroundings, live permanently in secrecy, always be suspicious. They had to accustom themselves to the most unpleasant conditions, and yet they preserved their integrity — not only that of their own soul, but also that of the souls of their children, as well as their way of life.

After the great miracle that was their rescue and their departure from that country, one could observe another miracle — that of their relatively rapid integration into the conditions of life in Eretz Yisrael* and into the collective life of the Kfar*. Certainly, Jews in general have a very great capacity for adaptation, at least outwardly. Nevertheless, all will agree that five years is a particularly short period for such a fundamental change of way of life.

I hope that the personalities and institutions have taken these elements into account in the past and will continue to do so in the future. I am certain that every favor granted to the Kfar*, even at the cost of a legal exception, will bring an infinitely more abundant blessing.

I wish to emphasize another point. I am concerned by all of this and I am therefore not objective. One can consequently suspect me of systematically seeking to justify them. I think, nevertheless, that I can say in all fairness that the nature of the people of the Kfar* is particular, not only in what concerns their own person and their village, but also all their surroundings.

One can observe among them, as in all settlements, disputes and oppositions in secondary or even totally negligible domains, but deep within themselves, they all form a united bloc. Their unity has been established for several generations, as if they were brothers, and even much more than that. The Alter Rebbe* expresses it, in chapter 32 of the Tanya*, in these terms: "Brothers, in the literal sense, separated only by their bodies."

It is clear that such a united bloc can be of precious contribution, if one grants it the necessary conditions to develop. Once again, one must take into account their particularity, as HaKadosh Baruch Hu* says when our Holy Land was conquered for the first time: "I will drive them out little by little, until you are fruitful and take possession of the land."

Concerning the visit to the Holy Land of the Yeshivah* students who are here, you think that the Jewish Agency will not accept the principle unless it is established from the outset that these students, during their visit, will pursue their studies in the Holy Tongue. I do not wish to evade this question and I hope you will forgive the harsh words I will say below.

Among our students, some study in Yiddish and others in Hebrew. The specificity of Lubavitch and our effort, our mission, consist in establishing between them a profound unity, without imposing constraints on their free will regarding their language or their customs, provided these do not go against the Torah. We are certain that this profound unity will ultimately establish a favorable climate. In such a case, the language matters little, since all statements have the same content.

In contrast, a great number of those who give prominence to Hebrew strive, to our misfortune, to obtain that all have the same language in their mouths, but dissensions filling their hearts — between parents and children, between the young generation and the one that raised it. What is the use of striking, Heaven forbid, physically or morally, one's fellow or one's father? Why must one cry "strike him, strike him" in the language of the Bible rather than in that of the Ashkenazic countries?

I am well aware that the preceding paragraph is not drafted in diplomatic terms. It expresses, indeed, a feeling of pain — not because of the conclusion of your letter, but in considering the perspective and the course of thought in certain circles of the Holy Land that are at the origin of this situation.

As for concrete action, I quote your words: "It is clear that no one is authorized to direct the students who will come to study Torah here, in the Holy Land." You fear that these students might find themselves in an institution forming separate groups, that the terms of the verse "Israel camped" (in the singular) not be fulfilled. I give you the most sincere assurance that they will be in a school where unity between the visitors and the students in the Holy Land will be strengthened, as well as among these students.

May Hashem cause that the students trained in all the schools of Eretz Yisrael* be united among themselves, at least on the points that contribute to this unity and that the students of Lubavitch institutions do indeed possess, so that the students in the Holy Land unite with those from France, the United States, Canada, Australia, and other countries.

To conclude this letter, I will formulate a request. I have written to you without artifice and I hope that your response will have the same form. Indeed, we surely have the same motivation, which is the interest of the Jews, to the fullest extent possible — material and spiritual interest at once, for matter cannot exist without the spirituality that brings it into existence and gives it life.

With my consideration and my respects, in anticipation of your good news regarding all that has been said,

ב'תתקפח

ב"ה, כ"ח תשרי, ה'תשט"ו
ברוקלין, נ.י.
שלום רב וברכה!

הנני לאשר קבלת מכתבו מיום כ"ב אלול, אשר נתקבל באיחור זמן קצת, ומפני קדושת החג נתעכב מעני ואתו הסליחה, ובטח קבל בינתים מכתבי עם ברכת השנה.

ת"ח עבור בקורו בכפר חב"ד וכפי שרואה אני ממכתבו הי' ביקורו בשימת לב ובהתענינות אישית והבקורת בעין יפה, ובמילא תאמצני התקוה כי גם הסיוע שיש לקוות ממנו תהי' בעין יפה, וכן השפעתו במוסדות עד כמה שידו מגעת.

ואשר לאיזה פרטים אשר כ' כותב שיש צורך בתיקון ושיפור, הנה כפי שמתאר המצב כמו שהוא עתה נוכחתי עוה"פ אשר הכפר התקדם הרבה ממצבו בעבר, והרי לא נוגע כ"כ מצב ההוה הסטטי כמו התנועה והכיוון, ומכיון שהתנועה היא להשתפרות והשתלמות, הרי זהו העיקר ובמשך הזמן יתוקן גם מה שצריך תיקון. ברם, יש להביא בחשבון עד כמה התיקון תלוי מבפנים ועד כמה החסרונות נגרמו מתנאים מבחוץ כתוצאות ההכרח והאונס, כמו למשל מחוסר קרקע מספיקה וציוד המספיק וכדומה.

ובפרט יש לשים לב לחומר בני האדם בכפר, ומוצאם ממקום אשר מעמדם ומצבם שם הכריחם להלחם עם הסביבה ולהיות במחתרת תמיד ולהתיחס לכל ענין בחשד הכי גדול, אשר הודות להסתגלות זו לתנאים הכי שליליים נשארו בשלימותם והצילו לא רק את נפשם בלבד אלא גם את נפש בניהם ובנותיהם ואורח חייהם. ואחרי הנס הגדול של הצלתם ויציאתם משם, רואים אנו נס בתוך נס בהסתגלותם במשך זמן קצר לפי ערך לתנאי הארץ וחיים משותפים בכפר. ואף שחוש ההסתגלות אצל היהודים בכלל, על כל פנים בענינים חיצוניים, מפותח ביותר, הנה הכל מודים שחמש שנים הוא זמן קצר מאד לשנוי עיקרי כ"כ בתנאי חייהם. והנני מקוה אשר גם האישים וגם המוסדות שמו לב לזה בעבר וגם להבא יתחשבו עם הנ"ל ובטוח אני אשר כל הנחה שיתנו לכפר, אפילו לפנים משורת הדין, תביא ברכה כמה פעמים ככה.

ועוד דבר רוצה אני להדגיש, אף על פי שהנני קרוב ונוגע לענין ובמילא אפשר לחשדני שמהפך אני בזכותם, אבל חושבני בכל זאת שבצדק גמור יכול אני לומר כי חומר אנשי הכפר הוא חומר מיוחד במינו, לא רק כשהם לעצמם ובהנוגע לכפר, אלא גם לכל הסביבה. כי אף אם תמצא גם ביניהם, כמו בכל שאר המושבות, חילוקים ופירודים בנוגע לענינים טפלים ואולי טפל דטפל, הרי בפנימיותם ועצמותם הוא גוש מלוכד אחד, שאחדותם הוטבעה בהם מדורי דורות ברוח של קרבת אחים ועוד יותר מזה, וכלשון רבינו הזקן בתנאי פ' לב - "אחים ממש, רק שהגופים מחולקים". ומובן אשר גוש מלוכד כזה יש בו כדי להביא תועלת עצומה אם רק יתנו לו התנאים המתאימים להתפ[ת]חותו הוא, וכנ"ל לקחת בחשבון אפיו המיוחד, וכהוראת הקב"ה בשעת כיבוש הראשון של ארצנו הק' - מעט מעט גו' עד אשר תפרה ונחלת את הארץ...

בהנוגע לסיור תלמידי ישיבותינו מכאן באה"ק ואשר ירא כ' שהסוכנות תתכחש להעקרון שלה אם לא יבטיחו מראש שהתלמידים המשתתפים בסיור זה ילמדו במשך ביקורם באה"ק ת"ו דוקא בלשון הקדש... בכדי שלא להשאר חייב תשובה בכל זה על השאלה - ותקותי שיסלח לי על בטויים החריפים דלהלן - הרי החילוק דעבודת ליובאוויטש, אף שיש בין תלמידינו אלו הלומדים באידית ואלו הלומדים בל' הקדש, שכל השתדלותנו ועבודתנו הוא לאחדם מבפנים ובפנימיותם, מבלי להתערב על ידי כפי' בהבחירה חפשית שלהם בהנוגע ללשונם ומנהגיהם וכו', ובלבד שלא יהי' היפך התורה, ומובטחים אנו שהתאחדותם הפנימית תביא סוף כל סוף מזוג רצוי, שאז אין חילוק כלל וכלל באיזה שפה שידברו, כיון שתוכן דיבורם אחד יהי'; בה בשעה שלדאבוננו הרי כמה ממגיני השפה משתדלים לכפות איחוד הלשון שבפה ולהגביר את הפירוד שבלבבות שבין האבות והבנים, שבין הדור הצעיר להדור שחנכו וגדלו עד עתה, ומה יועיל לכבודו אם ירביצו ח"ו מכות (בגשמיות או ברוחניות) איש באחיו ובן באביו מתוך קריאות של "הכה תכה" דוקא בלשון התנ"ך ולא בל' אשכנז?

מובן מעצמו שקטע האחרון אינו כתוב כלל בלשון דיפלומטית, כי בא הוא מתוך רגש של כאב, לא על סיום מכתב כבודו, אלא על ההשקפה ותהליך המחשבה ב[ח]וגים מסויי[מ]ים באה"ק ת"ו, שהביאו ליחס הנ"ל.

ובהנוגע לפועל, הנה כמו שכותב כבודו וז"ל: "ברור שאין ברשות מי שהוא להורות לאן לכוון את התלמידים שיבואו למקום תורה בארץ" והחשש שלו שיהיו התלמידים במוסד כזה היוצר גדודים מפולגים ולא מתקיים ה"ויחן" בל' יחיד, הרי בלבב שלם הנני מבטיחו שיהיו במוסד כזה שיחזק האיחוד בין המסיירים והתלמידים הנמצאים באה"ק ת"ו וגם בין תלמידים אלו גופא, והלואי ויתן השי"ת ויבואו ימים שמכל מוסדות החינוך אשר בארץ ישראל יצאו תלמידים וחניכים מאוחדים ביניהם על כל פנים במדה זו שמחדירים האחדות וישנה בתלמידי מוסדות ליובאוויטש, ומקשרת אלו הנמצאים באה"ק ת"ו, צרפת, ארצות הברית, קנדה, אוסטרלי' וכו' וכו'.

בקשתי בסיום מכתבי, שכמו שכתבתי לו בגלוי לב מבלי כחל וסרק, מקוה אני אשר תשובתו תהי' גם כן באופן כזה, כי בטח כוונתנו אחת היא להביא תועלת לאחינו בני ישראל במדה המקסימלית האפשרית, תועלת בגשמיות וברוחניות גם יחד, כי אין מציאות לגשמיות מבלי הרוחניות המקיימו ומחייהו.

בהוקרה ובכבוד, המחכה לבשורות טובות בהנ"ל.