Igrot Kodesh · Letter 3077 — Faith & Bitachon

B"H

4 Kislev* 5715,
Brooklyn.

Greetings and blessing,

I reply to your letter of 23 Marcheshvan*, in which you acknowledge receipt of mine and immediately write to tell me that it made a terrible impression on you (see, on this subject, letter no. 3267). I am very surprised by this. You surely know the statement of our Sages according to which the opinions of men diverge. In my letter, I was not making decisions. I was merely offering alternatives, with the aim of clarifying your situation.

Even if you consider that your position, expressed in your letter, is perfectly clear, I was not obligated to define my own in a definitive manner, in order to show you another way of seeing things, in a more nuanced way. On the contrary, I had to place the two conceptions in parallel, to show you the concerns raised by the second that are not found in the first. In any event, I do not see what is terrible about this.

My position is essentially the following. When one finds oneself, at present, in the Holy Land, whose situation is well known, one has the possibility, at every moment, of saving morally many souls and therefore also of bringing them happiness in this world, as our Sages emphasize. This obligation therefore falls upon every Jew. Nevertheless, those who fear the Word of Hashem on a daily basis must feel it even more clearly.

How much more so is this the case for the Chassidim*, former students of the Lubavitch Yeshivah*, to whom the importance of loving one's fellow has been emphasized many times — this being "a great principle of the Torah," as Rabbi Akiva says. And the Alter Rebbe* explains (see, on this subject, letter no. 2658) that this precept is the receptacle for the injunction "You shall love Hashem your Elokim," a fundamental principle of the entire Torah.

Each person must therefore take an active part in all of this, including those who are outside Eretz Yisrael* and, all the more so, those who are in the palace of the King, King of kings, the Holy One, blessed be He (in the Holy Land).

Obviously, there are, in this case, as is systematically the case, two ways of acting. One can seek an objective that one will attain only in the long term, or one can wish to observe its fruits immediately. In this case, another distinction can also be made between the activity that people consider to be of lesser importance or, to use a euphemism, that remains hidden, and the one that is grand and prestigious.

It is quite obvious that everyone wishes to take part in the latter, but not in the daily activity of lesser importance, which one assumes, for the most part, out of submission. And one can verify in practice that it is only in this case that one has a chance of displaying the appropriate enthusiasm.

As for you, I have unfortunately not heard much about what you accomplish on a daily basis, even though those who are capable of assuming this task are few in number. No one therefore has the right to exempt himself from it, in particular those who know the teaching of Chassidus*, its practices and its ways. This explains to you what I was saying in my previous letter, my conception and my reaction regarding your activity in general and that which is done in the domain of Chabad* in particular.

Obviously, the explanation you give is by no means sufficient. You tell me that you have difficulties in your relationships with other people. Yet during this time, dozens of young people are heading leftward and those who can bring them closer to Jewish practice in general, to Chassidus* in particular, are not doing so. What is the use of all these justifications? Even if one says that the one in a situation of force majeure is exempt from acting, one does not for all that consider him as if he had actually acted. And in any event, the one who was supposed to benefit from the action receives nothing.

Of course, I do not wish to minimize anything, but your activity and its fruits will appear subsequently. In the meantime, you must act upon your surroundings in daily activities, even if these remain hidden and secondary. This is what is said regarding the Tzedakah* that every man and woman is obligated to give. And the same applies to spiritual Tzedakah*. There is not a Jew who cannot give it, here and now.

It is clear that my aim is not to moralize. I base myself on the statement of our Sages according to which "we are workers of the day" (see, on this subject, letter no. 3041) — that is, we must bring clarity. It is therefore my duty to express my conception to you and to hope that you make the right choice — that is, that you take an active part in the activities whose fruits will manifest in the short term, that you not content yourself with preparing for a grand activity.

I emphasize once more that this does not exempt you from carrying out such activities. As you know, our Sages say: "Do not weigh the Mitzvos* of the Torah, from the lightest to the most grave" — that is, even when the Torah bears witness that one is the lightest and the other the most grave. How much more so for what remains subject to human judgment.

After what is said at the beginning of my letter, I hope it is unnecessary to repeat once more that it is in no way my intention to inspire despair in you, to speak terrible words, or even to cool your ardor for what seems so important to you. My aim is solely to help build and especially to remind you of your obligation toward your immediate environment — to disseminate therein the luminary of the Torah, which is the teaching of Chassidus*, its practices and its ways. And nothing can withstand the will.

I thank you for having sent me the article about my father that was published.

With my blessing that you give good news regarding all of this,

ג'עז

ב"ה, ד' כסלו, תשט"ו
ברוקלין.

שלום וברכה!

במענה על מכתבו מכ"ג מ"ח, בו מאשר קבלת מכתבי שלי ותומ"י כותב שעשה עליו רושם מדהים. ולפלא הדבר, אחרי שבודאי ידוע לו מרז"ל אין דיעותיהם שוות, הרי לא כתבתי במכתבי החלטות אלא רק בדרך אפשר ושאלה לברר עמדתו. ואף אם מפרש מכתבו הראשון שממנו צריכה להיות עמדתו ברורה - אם הייתי רוצה להראות לו על עמדה אחרת אין א איידעלין אופן, לא הייתי צריך לכתוב שכוונתי שצ"ל כך וכך, אלא לכתוב ע"ד שני האופנים ולהראות על החשש של אופן השני, משא"כ באופן הראשון.

ועכ"פ אינני מבין מה יש להיות נדהם מזה.

והעיקר בעמדה שלי היא - אשר כשנמצאים באה"ק ת"ו בזמן הזה, והמצב שם ידוע וברור למדי, אשר בכל רגע ורגע יש אפשריות להציל כמה נפשות מישראל במובן הרוחני, ובמילא גם בנוגע לחיים בעוה"ז כמרז"ל, החוב בזה מוטל על כאו"א מישראל (אבל צ"ל מורגש יותר אצל החרדים לדבר ה' בחיי היום יומים), וביחוד יותר על אנ"ש והתמימים, ששמעו כ"פ ע"ד הענין דאהבת ישראל ואיך שזהו כלל גדול בתורה כמאמר רבי עקיבא, וכפירוש רבנו הזקן שזהו כלי לואהבת את ה' אלקיך יסוד ושרש כל התורה כולה, ובמילא על כאו"א לקחת חלק פעיל בזה - אפילו הנמצאים בחו"ל, ועאכו"כ הנמצאים בפלטרין של ממה"מ הקב"ה.

מובן שיש בזה, כמו בכל ענין, שני אופני עבודה. היינו עבודה כזו שלתכליתה יבואו לאחר זמן ועבודה שנראו הפירות על אתר. כן יש בזה עוד חלוקה אחרת, עבודה שנקראת בלשון בנ"א דברים פעוטים ובלשון הממליצים ענינים אפורים, או עבודה בנצורות וגדולות וכו'. מובן ג"כ שהעבודה שנדמה שתהי' לגדולות ונצורות יש לכל אחד חשק יותר לזה, משא"כ עבודה היום יומית ובענינים הנקראים בלשון הנ"ל ענינים פעוטים שצריך למדה חשובה של קבלת עול, וגם אז - הרי כולי האי ואולי יעשו הענינים במרץ הדרוש, וכנראה בחוש.

וכיון שבהנוגע אליו הרי, לצערי, לא שמעתי רבות בהנוגע לעבודה בחיי היום יומים, בה בשעה שהמוכשרים לעבודה זו הם מתי מספר. ובמילא אין למי שהוא רשות לפטור את עצמו ממנה ובפרט אלו שזכו לאור תורת החסידות הדרכותי' ומנהגי'. לכן כתבתי במכתבי הקודם - וכנ"ל, ברמז עכ"פ - אודות השקפתי ותגובתי בזה בכלל, ובהנוגע לפעולות בכרם חב"ד בפרט.

ומובן שאין מספיק כלל ביאורו שכותב, שאינו מעורב עם הבריות... בינתים הולכים עשיריות מהנוער השמאלה, ואותם שהיו יכולים לקרבם ליהדות בכלל ולחסידות בפרט אין עושים זה. ומה תועלת בכל התירוצים? והרי ידוע שאף את"ל שאונס גמור הוי ואונס רחמנא פטרי' - הרי כמאן דעביד לא אמרינן ועכ"פ בהנוגע למקבל הפעולה - אין זה שוה כלום.

מובן מעצמו שאינני מתכוון למעט בהענין... אבל כנ"ל זהו ענין שפעולתו ופירותי' יראו לאחר זמן. ובינתים צריך ומוכרח לפעול בסביבתו בענינים היום יומיים אף אם אפורים ופעוטים הם. וכמו שמבואר במצות הצדקה בגשמיות, שכל אחד ואחת מחוייב בה, עד"ז הוא ג"כ בהצדקה ברוחניות - כי אין לך אדם מישראל שאינו יכול לעשות בזה, וגם - על אתר ובהוה.

מובן ג"כ, שאין כוונתי להטפת מוסר, אלא נשען על מאמר רז"ל נשיאינו הק' אנן פעלי דיממא אנן, מיר דארפען מאכען ליכטיג. הנה מחובתי - עכ"פ להודיע השקפתי בזה, ולקוות שיבחר הטוב. היינו שיקח חלק פעיל בענינים שפירותיהם יראו במשך זמן קצר ולא יסתפק בזה שמתכונן למפעל גדול... ועוד הפעם הנני להדגיש, שלדעתי אין זה פוטרו כלל מהפעולות הנ"ל. וידוע פסק רז"ל אל תהי יושב ושוקל מצותי' של תורה קלה שבקלה וחמורה שבחמורות. היינו אפילו באופן שהתורה מעידה שזוהי קלה שבקלה וזוהי חמורה שבחמורות. ועאכו"כ כשזהו ענין התלוי בשיקול דעת בני אדם.

תקותי שלמותר - אחרי הכתוב בהתחלת מכתבי - עוה"פ לאמר, שאין מכוונתי כלל וכלל לדכא את רוחו או להדהימו או אפי' להחליש את מרצו בענין הנראה לו לחשוב כ"כ. כי אין עניני אלא לסייע ב"בנין". ובפרט לעוררו על חובתו לסביבתו המידית, להפיץ בה מאור שבתורה זוהי תורת החסידות הדרכותי' ומנהגי'. ואין לך דבר העומד בפני הרצון.

ת"ח על שילוחו מאמר הנדפס אודות אאמו"ר ז"ל.

בברכה לבשו"ט בכל הנ"ל.

ג'עז
בהמשך אליה - לקמן ג'רסז.

וכפירוש רבנו הזקן : ראה גם לעיל ח"ט אגרת ב'תרנח, ובהנסמן בהערות שם.

אנן פעלי דיממא אנן : ראה גם לעיל ג'מא, ובהנסמן בהערות שם.