Igrot Kodesh · Letter 3084 — Faith & Bitachon

B"H

6 Kislev* 5715,
Brooklyn.

To the group of young girls... (this letter follows letter no. 2942; see also letter no. 3200), may Hashem grant you long life,

I bless you and greet you,

I have just received your letter of 18 Marcheshvan* and I read its conclusion with pleasure, since you indicate that you are continuing the Chassidic* gatherings. Speakers participate and give you explanations regarding what is not clear to you.

But it is clear that I energetically protest against the expression you use at the end of your letter: "the sea of coldness that has already engulfed us." You will agree that this is a figure of speech more than a description of the situation as it actually is. Despite this, I will explain why I protest against the use of this expression, even as a figure of speech.

In general, the evil inclination uses such an argument to explain to a person that there is very little chance of his improving, given his situation. There is therefore no reason to struggle, since the victory is distant and very difficult.

Here is the origin of my protest. Whoever comes from a Chassidic* home, or more generally from a Jewish home, which had to recently (during the World War) display self-sacrifice for several months or even several years, cannot pass over what happened and not transmit it to his children. The qualities of parents, especially those revealed over a period of time in daily existence, are engraved in the minds of children and become an integral part of their personality.

Certainly, when living conditions are modified, when it is no longer necessary to reveal these faculties at every step, they go into hiding. But profoundly, they remain intact. Indeed, everything that is acquired through moral shock and a difficult life cannot subsequently disappear, not even voluntarily and still less naturally.

All that has been said applies to your situation. For decades, your parents struggled bitterly and they achieved a total victory. Many of them and of you took part in this combat, actively or at least passively, in order not to assimilate into their surroundings. These faculties are therefore engraved deep in your heart and your soul.

Nevertheless, your life is now more comfortable. You therefore have the impression that it is no longer necessary to struggle in order to preserve your true identity. No one pursues you and demands that you abjure, Heaven forbid. Quite naturally, these faculties, which warn a person of the danger threatening his existence, fall asleep.

In such a case, the danger from the enemy takes the appearance of a particularly intense love, and this is indeed so in your case. If your principles of faith were openly attacked, you would not even have sought to engage in dialogue. You would have said no, with conviction and firmness. But you are attracted by what seems to you to be of lesser importance, a slight deviation from the royal road — that of the King of the world, the Holy One, blessed be He. Thenceforth, some people may be deceived and say: "I run no risk of straying from the path traced. All of this is trivial. In fact, whenever I wish, I will return to the way of our ancestors, that of the Torah and the Mitzvos*."

You know the parable of my father-in-law, the Rebbe, whose merit will protect us, according to which a city-dweller who loses his way in a dense forest, filled with wild beasts and dangerous brigands, does not find himself in such a situation all at once. He cannot, in an instant, pass without transition from the capital of the King to the heart of this forest. He must first leave the city, then stray from the royal road, the one that is traced, at first by the distance of a hair's breadth. But once he has set out on this path, he will stray further and further, without even being aware of it. Leaving the road, he will find himself on a lane, then on a path, and finally far from any inhabited place, from any place where people are found. He will then be surrounded by wild beasts and danger will threaten him at every step.

You must understand what all of this means.

In these days preceding the luminous date of 19 Kislev*, when the Alter Rebbe* was liberated after having been imprisoned because he wished to disseminate the teaching of the Baal Shem Tov* — Chassidus*, its ways and its practices — to every Jew, and his liberation also marks the victory of his conception, Hashem will grant that you understand all of this yourselves, not through your external garments but through the depths of your personality, through your soul, which is awake to all sacred values — the Torah, its Mitzvos*, and its teachings. Thus, you will find within yourselves the strength not to be affected by those who mock you, to show, through your way of living, that you are proud of having been raised in Chassidic* homes, that you preserve this spirit in your daily existence. And nothing can withstand the will.

With my blessing of success in this accomplishment, very soon and as quickly as possible, which will bring success also in all your personal concerns,

ג'פד

ב"ה, ו' כסלו, תשט"ו
ברוקלין.
קבוצות הנערות...

ד' עליהן תחיינה

ברכה ושלום!

זה עתה נתקבל מכתבן מי"ח מ"ח. ונעם לי לקרות בסיומו, אשר ממשיכות בהתועדויות ומרציאים לפניהן ומסבירים הענינים, אשר עדיין אינם ברורים לפניהן.

מובן ופשוט שמוחה הנני בכל עוז על הביטוי שבסיום מכתבן "ים הקרירות הנמצא כבר בנו". ובודאי גם לשיטתן יש כאן יותר מיופי מליצה מאשר תיאור המצב כמו שהוא.

ובכל זה מפרט הנני מחאתי אפילו נגד שימוש בביטוי זה בתור מליצה, כיון שעל פי רוב משתמש היצר הרע שבכל אדם בטענה זו להסבירו שתקוה קלה לו שישתנה, כיון שמצבו הוא באופן כך וכך ובמילא אין כדאי להלחם בעת שהנצחון רחוק וקשה במאד.

היסוד להמחאה שלי הוא: בכל אלו הבאים מבית יהודי חסידותי, או בכלל מבית יהודים, אשר בזמן הכי קרוב עמדו בתנועה של מסירות נפש כמה חדשים, ועאכו"כ אם עמדו כמה שנים, אי אפשר שלא ישתרש זה בנפש, ואי אפשר שלא יעבור זה גם להבנים והבנות, כי הרי תכונות האבות - ובפרט אלו הבאות לידי ביטוי וגילוי בחיי היום יומיים זמן ממושך - נקבעות בנפש הבנים והבנות ונעשו חלק מהם. ואף שכשעוברים לתנאי חיים אחרים שאינם דורשים מסירת נפש על כל צעד ושעל, אין נרגש זה בגלוי אבל בפנימיות נשאר בשלימות. כי כל דבר הנרכש ע"י זעזועים נפשיים ובתנאי חיים קשים, אי אפשר לשרשו ולעקרו אפילו ברצון. ועאכו"כ שאי אפשר שיאבד מעצמו.

וככל הדברים האלה הוא בהנוגע אליהן: האבות שלהן עמדו במשך עשיריות בשנים במאבק קשה ויצאו בנצחון גמור ממנו. וחלק גדול מהן - מכן - עצמו לקחו חלק גם כן במאבק זה - שלא להטמע בהסביבה, אם באופן אקטיבי או על כל פנים, באופן פסיבי, הרי חרותות תכונות אלו על לוח לבן ובקרב נפשן פנימה. אלא שלאחר שעברו לתנאי חיים נוחים יותר, אשר הדמיון מטעה שאין נצרכות להאבק עתה על קיומן ואמיתית מציאותן, כיון שאין איש רודף אותן ומכריח אותן באופן גלוי לעבור על דתן ח"ו, הרי - כטבע בני אדם - נרדמים החושים המזהירים את האדם כשסכנה אורבת לקיומו.

ובמילא - סכנת אויב מתחפש בלבושי אוהב גדולה הרבה יותר. והוא הדין במצבן: אם היו באים אליהן בדברים גלויים בהנוגע לעיקרי הדת, בודאי לא היו נכנסות אפילו במשא ומתן וטענות ומענות. והיו עונות לא בפשיטות ובתוקף. אבל כיון שמתחילים בענינים הקלים - בעיניהן - ובנטי' קלה מדרך המלך, מלכו של עולם הוא הקב"ה, יש מקום לבני אדם לרמות את עצמם ולומר ש"בשבילי אין כל חשש לנטות הצדה מדרך הכבושה, כי אין זה אלא נטי' קלה, ואפילו בזה - מתי שארצה אשוב להדרך דרך אבותינו היא דרך התורה והמצוה".

וכבר ידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, אשר כשמוצאים איש מעיר הבירה תועה ביער עבות מלא חיות טורפות ושודדי אדם, הנה לא בא למצב זה לפתע פתאום, כי אי אפשר שהנמצא בבירת מלך ימצא עצמו בשעה אחת אח"ז בתוך יער רחוק. וה"סדר" הוא שתחלה יצא מן העיר, ואח"כ נטה מדרך המלך, דרך הכבושה, כשערה, וכיון שהתחיל בנטי' והלך בכיון זה, הרי, גם מבלי שירגיש בדבר, מתחיל לנטות יותר ויותר, ולתעות מן הדרך אל השביל ומן השביל לנתיב עד שסוף סוף מוצא את עצמו הרחק ממושב ואפילו מהליכות בני אדם, ורואה שמסובב הוא חיות טורפות וצפוי לסכנה על כל צעד ושעל.

והנמשל מובן.

ובימים אלו שקודם יום הבהיר י"ט כסלו, יום יציאתו לחופש של רבנו הזקן, אשר נאסר על הרצון להפיץ מעיינות הבעש"ט ותורת החסידות הדרכותי' והנהגותי' לכל אחד ואחת מעם ישראל, אשר יציאתו לחפשי הוא ג"כ נצחון השיטה שלו - יהי רצון מהשי"ת אשר יבינו את עצמן, ולא הלבושים החיצונים שלהן, אלא, פנימיות עצמן, ונקודת נפשן, אשר ערה היא לכל הקדוש בישראל, לתורה ולכל מצותי' והדרכותי', וימצאו די עוז בנפשן שלא להתבייש מפני המלעיגים, ולהראות בכל אורח חייהן אשר מתגאות הן בזה שנתחנכו בבתים חסידותיים וגם מתנהגות מתאים לזה בחיי היום יומיים. ואין הדבר תלוי אלא ברצון.

בברכת הצלחה בעבודה זו - בקרוב ובהקדם, שתביא גם כן הצלחה בכל הענינים שלהן.

ג'פד
נדפסה בלקו"ש חכ"ג ע' 339 והושלמה ע"פ העתק המזכירות. והיא בהמשך לאגרת ב'תתקמב, דלעיל ח"ט. ראה גם לקמן אגרת ג'ר.