Igrot Kodesh · Letter 3809 — Faith & Bitachon

B"H

4 Tishrei 5716

Brooklyn

Greetings and blessings,

From time to time, I receive news of you, but I have nonetheless received your letter with pleasure. Needless to say, I am not pleased with the state of mind it conveys — namely, your discouragement, inspired by the fact that, according to you, you do not see the results of your effort and your work with the youth.

To be sure, complete satisfaction on the part of a communal leader who strives to be effective generally does not produce particularly favorable consequences, and it tends to diminish his zeal. Indeed, the evil inclination might suggest to him that he has done enough, that it is quite sufficient, and that others can now take his place.

However, the other extreme — a feeling of resignation and even deep discouragement — will also have negative consequences, which will be even more damaging than those of the previous situation, for the resulting weakening will be even greater.

Returning to the actual question: you have invested great efforts in these young people who, despite everything, have joined the current distant from observance. It is said, however, that "an effort is never in vain," even if it does not succeed in the measure and in the form one desires. Moreover, for various reasons, the consequences very often appear only later. Sometimes one must wait until the student settles down and establishes a family life, which is an element of stability. Then he reflects upon all that he has experienced and his current situation. And he takes into account the period during which he was under the influence of such a person, in such a place. The balance can thus tip toward the good.

Moreover, our Sages recount that Rabbi Akiva* was one of the greatest Sages of the Mishnah* and one of the pillars of the Oral Torah*. He taught, guided, educated, and led for forty years. He had twenty-four thousand disciples, worthy of that title by their knowledge as by their character, deserving of having Rabbi Akiva* as their master and spiritual guide. Yet, for a certain reason, all of them died, tragically, and the people of Israel* faced the risk of forgetting the Torah*. Then Rabbi Akiva* trained five disciples, who reestablished the entire Oral Torah* and disseminated it in Israel*, in their time and in their era. It was then transmitted from generation to generation and has reached us, our children, and our grandchildren, for eternity.

It is quite clear that our Torah* is not a collection of stories. Its name shares the same root as Hora'ah*, meaning "teaching." Indeed, each element within it delivers a teaching and guides each and every individual.

This account in particular constitutes a living example, establishing that a person must employ his abilities to the fullest extent possible. Whatever event may call his work into question, he has no right to be affected or discouraged by it, even if it reaches the proportions described above, Heaven forbid. In this case, the effort of many years was lost, according to what our eyes of flesh perceive. Despite this, one must continue one's sacred mission with eagerness and joy. Ultimately, it is certain that one will know success.

It is possible, as has been said, that in a great number of cases, one may not know success or observe the fruit of one's effort. For all that, in at least a few cases, one will encounter considerable success that will fill the void and bring satisfaction for all that has been accomplished. In reporting this account, our Sages cite the following verse (Koheles* 11:6): "Plant your seeds in the morning and in the evening do not let your hand be idle, for you do not know which ones will sprout."

Certainly, one must feel bitterness for each and every one of those who have strayed from the right path — that of Torah* and mitzvos* — even if they do so for only a few days and only in minor areas, for every moment is precious and every act is of fundamental importance. The teacher and educator, in particular, must feel such bitterness, but it must have the effect of redoubling their zeal regarding what has been accomplished until now. They must complete and perfect the work.

Our Sages state a general principle: "Nothing stands in the way of the will." This applies not only to new students, but also to those who at present do not seem to have integrated what was taught to them, for whom the result is not perceptible to our eyes. The latter are, in fact, even more clearly concerned.

One must tell oneself and take into account that compromise brings no success, particularly with young people. For they have a simple argument in this matter: if one can introduce a compromise on a third or a quarter, why not go further and do the same for half or even more? Furthermore, if compromise is possible, then it cannot be the truth. Indeed, falsehood has multiple paths, whereas there is one single truth.

It is clear that a student cannot be transformed from one moment to the next to achieve perfection. The development can only be gradual and progressive. At the time of the effort, nevertheless, one must explain to him that what is expected of him is not the final stage and does not represent perfection. Indeed, each and every person is obligated to fulfill the 613 mitzvos*. Despite this, given his situation, he begins with such-and-such a practice, not being able to do everything at once from the outset.

Moreover, the truth cannot be doubled. With regard to our nation — "a unique people on the earth" — all duplication is excluded, even if it is introduced for only a brief period and for various reasons. Just as we have one singular Hashem, we possess one singular Torah*, whose holiness — from the first Commandment, "I am Hashem your Elokim*" — is manifest in all its letters and all its words, from beginning to end.

There is no reason to fear that young people will not receive such a message. Experience establishes that the opposite is true — that they accept the truth stated without compromise, even if in their lives they have not yet managed to overcome all the challenges they face.

The conclusion of this entire lengthy discussion is as follows: All those who are capable of exerting a positive influence, particularly in the domain of proper education, must invest all their zeal and all their abilities in this sacred mission. Certainly, one must not give up even on the worst of students. For all that, one also has no right to weaken one's commitment to this activity — which is a Divine mission — because one seems not to be meeting with success. For words that emanate from the heart penetrate into the heart. In the end, you will indeed see the reward of your effort.

Needless to say, if in all domains the help of Hashem is necessary, how much more so when it comes to education. The forces fighting against Hashem and against His Torah* mobilize, in this matter, by every means at their disposal and in every possible way. To increase this help from Hashem, one must strengthen one's own perfection and personal commitment, in the most literal sense, in one's daily life, in accordance with our Torah* — the Torah* of life — and its mitzvos*. And this does not contradict the effort directed toward one's fellow; on the contrary, it is thus that one strengthens it.

You will gladden me by sending a letter in which you inform me that you are continuing your work, that you are exerting the proper influence in your environment and your surroundings, in the spirit of the Tradition of Israel*, with ever-increasing zeal. I have good hope that after a certain time, which will not be long, you will be able to tell me also that your effort is bearing fruit.

On the threshold of this year, according to the customary and traditional formula, I wish you a good and sweet year — a year of success in your personal concerns, and of achievement in the right direction in your communal activities. I thank you in advance for conveying these wishes to your students, particularly to those who visited me together with you.

With my blessing,

ג'תתט

ב"ה, ד' תשרי, תשט"ז
ברוקלין.

שלום וברכה!

אף כי מזמן לזמן מגיעות אלי ידיעות אודותו, נעם לי לקבל עתה מכתבו, אף כי מובן שאינני שבע רצון ממצב הרוח הנשקף בו, והוא נפילת רוחו על אשר לפי דעתו אינו רואה פרי בעמלו ובעבודתו בתוככי הנוער.

ואף כי מובן אשר שביעת רצון גמורה של עסקן ובר פועל איננה מביאה תוצאות טובות ביותר, כי עלולה היא להחליש את המרץ אשר בו, כיון שהיצר מפתהו לומר, עשית דיך והצלחת, ועתה יבואו אחרים וימשיכו, הרי גם קצה השני, היינו רגש של יאוש ואפילו של נפילת רוח חזקה, תוצאותי' בלתי רצויות ועוד יותר מזיקות מאשר התוצאות מהקצה הראשון, כי הרפיון הנגרם על ידה גדול יותר.

בהנוגע לגוף הענין שהנוער שהשקיעו בו כל כך עמל, ובכל זה נסחף בזרם החילוני, הנה חזקה לתעמולה שאינה חוזרת ריקם , אף שלא תמיד מצליחה באותה המדה שאלי' שואפים ומקוים, ועוד זאת אשר לפעמים תכופות ביותר התוצאות נראות רק לאחר זמן מכמה וכמה סיבות, ולפעמים רבות מתאחר עד שמסתדר המחונך והמושפע בחיי משפחה, שאז אינו בעל שינוים כל כך, מביא בחשבון את כל העבר עליו ומצבו בהווה, ואז גם התקופה שקבל השפעה מאיש פלוני במקום פלוני, נכנסת בחשבון זה ויכולה להכריע את כף המאזנים לצד הטוב.

ועוד זאת, ובהקדם המסופר על רבנו עקיבא, אחד מגדולי התנאים, ומעמודי התורה שבעל פה שלנו, שמספרים חכמינו ז"ל אודותו, אשר ארבעים שנה הי' מלמד משפיע ומחנך ונשיא, והי' לו ארבעה ועשרים אלף תלמידים, תלמידים בערכו, זאת אומרת שלפי מצב ידיעותיהם ואופיים, רב ומשפיע שלהם צריך הי' להיות בממדי איש כרבי עקיבא, ומפני סיבה הנה מתו כולם ר"ל ועלולה היתה התורה שתשתכח מישראל, והעמיד רבי עקיבא חמשה תלמידים, והם החזירו את כל התורה שבעל פה והפיצוה בישראל בזמנם ובדורם, ונמסרה דור אחר דור עד שבאה אלינו ולבנינו ולבני בנינו עד עולם.

- פשוט שאין תורתנו ספר סיפורים בעלמא, כי אם תורה כמשמעה לשון הוראה, אשר כל ענין שבה, מלמד הוא ומורה דרך לכל אחד ואחת, וביחוד סיפור הנ"ל הוא מופת חי אשר על האדם לנצל כשרונותיו בכל האפשרי, ואיזה תופעה שלא תפגע בו בעבודתו זו, איננו רשאי שתפעול עליו איזה נמיכת רוח, ואפילו אם הוא ח"ו על דרך האמור לעיל, אשר עמל של כמה שנים אבד בתוהו, כפי הנדמה לעיני בשר, עליו להמשיך במרץ ובשמחה בעבודתו הקדושה, וסוף כל סוף בודאי יצליח, אף שאפשר על דרך האמור לעיל שבמספר גדול לא הצליח או שלא עשו פרי, הרי שבכמות קטנה יצליח הצלחה מופלגה, שתמלא את כל החסרון ותשביע רצונו בעד כל העמל אשר עמל, וכלשון הכתוב המובא על ידי חכמינו ז"ל בסיפור הנ"ל, בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידיך, כי אינך יודע איזה מהם יוכשר.

בודאי צריך להתעורר רגש של מרירות, על כל אחד ואחת הנוטה מדרך הישרה מדרך התורה והמצוה, אפילו אם נטייתו זו היא רק לימים ספורים ובענינים קלים, כי כל רגע ורגע יקר הוא, וכל פעולה ופעולה רבת ערך, ובפרט צריך להיות רגש מרירות זו אצל המחנך והמשפיע, אבל המסקנות ממרירות זו הן, אשר בודאי צריך להוסיף אומץ בעבודתו אשר עד עתה, לשפרה ולהשלימה, והרי כלל כללו, אין לך דבר העומד בפני הרצון, ולא רק בנוגע לתלמידים חדשים ולמושפעים חדשים, אלא גם בהנוגע לאלו שלעת עתה לא נראית השפעתו בהם, או שנעלמה מעיני בשר, ועוד ביתר שאת.

וצריך להביא ולהסיק בחשבון אשר דרך הפשרה, אינה מצליחה בכלל, וביחוד בין הנוער, כי טענתם פשוטה, שאם אפשר לעשות פשרה לשליש ולרביע, אפשר ג"כ להגדילה ולעשות פשרה פשרה למחצה וליותר, ועוד זאת, אשר אם הדבר סובל פשרות, הרי זה עצמו ראי' שאינו האמת, כי דרכי השקר מרובות הן, אבל דרך האמת היא אחת , ואף שרואים שאי אפשר להפוך את התלמיד או תלמידה בבת אחת ולעשותו אדם השלם, ושינוי אפשרי הוא רק לאט לאט ומן הקל אל הכבד, הנה בשעת התעמולה עצמה מוכרחת ההסברה, שהדברים אשר אותם דורשים מאתו, אין הכל הם ואינם ממצים את השלימות, כי כל אחד ואחת מחויב בכל התרי"ג מצות, ורק שבהתחשב עם מצבו, מתחילים אתו בענין פלוני ופלוני, כיון שאינו מוכשר לעת עתה לקבל הכל ביחד, ועוד זאת, אשר אין האמת סובל שניות, ובנוגע לעמנו גוי אחד בארץ, הרי כל שניות ממנו והלאה, אפילו אם לתקופה קצרה מקבלים אותה מפני כמה סיבות, וכמו שאין לנו אלא אלקה אחד כך אין לנו אלא תורה אחת, אשר קדושה היא כמו בדברה הראשונה אנכי ה' אלקיך כן גם בכל שאר האותיות והתיבות אשר מראשיתה ועד סופה, ואין להתירא אשר הנוער לא יקבל זה, כי רואים במוחש את ההיפך, אשר דוקא האמת הגלוי ובלי פשרות מתקבל אצלם, אף שבחייהם המעשים עדיין לא הגיעו למדריגה לעמוד בכל הנסיונות הנפגשים בחיי האדם.

הנקודה התיכונית מכל האריכות האמורה היא, אשר על כל אחד ואחת מבעלי השפעה וביחוד בשדה החינוך הכשר, לעבוד בכל מרצו ויכולתו בעבודה קדושה זו, ואף שאסור לו לוותר אפילו על הגרוע שבין תלמידיו, אסור לו גם כן לרפות ידיו ממלאכתו מלאכת שמים זו, אם רואה בלתי הצלחה בעבודתו, וסוף סוף דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, ובמשך הזמן יראה פרי טוב בעמלו.

- מובן שאם בכל עניני האדם זקוקים לעזר מן השמים, על אחת כמה וכמה בעבודת החינוך, אשר הכחות המנגדים על ה' ותורתו, נלחמים בזה בכל האמצעים והאופנים, ולהוספה בעזר מן השמים צריך להשתדל ע"י שלימות עצמו ובעניני עצמו, והענין כפשוטו בחיים היום יומים, מתאים לתורתנו תורת חיים ומצותי', ואין זה סתירה לעבודה עם הזולת, ואדרבה אחת מסייעת לחברתה.

ישמחני אם אקבל מכתב ידיעות ממנו שממשיך בעבודתו בהשפעה הרצוי' בחוגו ובסביבתו, השפעה ברוח ישראל סבא במרץ ההולך וגדול מזמן לזמן, ותקותי חזקה אשר כעבור משך זמן לא ארוך, יוכל לבשר גם כן שנראים פירות בעבודתו.

ובימי תחלת שנה זו, הנני לאחל בנוסח המקובל והמסורתי, שנה טובה ומתוקה, שנת הצלחה בענינים הפרטים והצלחה בכיוון הרצוי בעבודתו בענינים הכללים, ותודתי אמורה מראש אם ימסור איחולי אלה למושפעיו ותלמידיו, וביחוד לאלו אשר ביקרו אתו עמו.

בברכה.

ג'תתט
הכתוב המובא על ידי חכמינו ז " ל : יבמות סב, ב. קהלת יא, ו.

דרך הפשרה : ראה בזה גם לעיל ח"ז אגרת ב'ק. ח"ט ב'תתקסג ובכ"מ. לקמן ג'תתיב.

ג'תתקכח.