Igrot Kodesh · Letter 440 — Divine Kindness and the Mechanics of Sin-Atonement

8 Shevat* 5709

To our friend, the eminent scholar and chassid*, Rav* Nissan Nemanov [1], may he live,
Brunoy.

Peace and blessing!

In continuation of my letter of 9 Tevet*:

A) Enclosed is a fascicle — please distribute it widely.

B) Enclosed is the Rebbe's comment on the difference between 'bearing the sin' and 'hiding the sin' [2] — the explanation follows after the signature.

With blessing,
[Signature]

---

In response to your question on the chassidic* discourse 'Whoever takes pity'* (fascicle of 19 Kislev* 5709), paragraph 4: divine Kindness* makes merit outweigh sin, yet sets the sin aside without erasing it:

From Rosh Hashana* 17a: there is a dispute as to whether the great divine Kindness* 'bears the sin' or 'hides the sin'. Beth Shammai* holds that the sheep offering [3] hides their sins — Kvasim* [4] shares the same root as Kovesh* (hides). Beth Hillel* holds that it hides but the sin can resurface — in truth it purifies sins [5], Kvasim* sharing the same root as Mechabsin* (washes/purifies). Rava's view (Rosh Hashana* 17a) that the sin is not erased aligns with the first position. The second view — that the sin is completely erased — aligns with the discourse of 5670 [6] of the Rebbe Rashab* on Shofar*.

This raises questions: (1) According to the 'bearing the sin' view, what is the difference between great Kindness* and mere truth*? (2) How is the questioned discourse to be reconciled with the 5670 discourse? And Likkutei Torah* states that both views are true — Hashem hides the sin itself, but bears the desire to sin, transforming it so that it joins holiness*.

Response — halachic* section:

Rosh Hashana* asks whether great Kindness* bears or hides; the Talmud* envisions multiple ways of hiding; only Rabbi Yehudah* (Arachin* 5b) holds 'bears'; the Yeshiva* of Rabbi Yishmael*, Rava*, and Rabbah* (in the later passage) hold that Hashem hides without erasing. The principles of Talmudic* interpretation favor the latter [7] (majority view). The Rif* does not even cite the 'bearing' opinion — clear proof that halachah* follows 'hiding'. Regarding the dispute between Beth Shammai* and Beth Hillel*: halachah* follows Beth Hillel* (Eruvin* 13b) — but this concerned the perpetual sacrifice* [3] which atones for neglect of positive commandments* (Iggeret HaTeshuvah* ch. 11 [8]) — sin totally erased. Rosh Hashana* 17a discusses the Thirteen Attributes of Mercy* for willful transgressions of prohibitions — harder to atone for.

Chassidic* section:

There are three general situations: (a) retreating from evil [9] — a battle between good and evil, like the Attributes of Emotion* where judgment and kindness alternate, and Hashem is called 'Man of war'; (b) transformation of evil that can receive elevation — requiring going beyond the source of created beings, without the world-chain* needing to change; (c) transformation of totally impure evil — requiring a change in the creative chain*, transcending its source.

The Thirteen Attributes of Mercy* operate across various spheres, and thus there are three approaches: sometimes the sin is hidden (the sin remains but is concealed — first approach); sometimes the sin itself is borne (the evil that can receive elevation — Hashem bears it — second approach); sometimes total transformation, including totally impure evil (third approach). Great Kindness* has its source in what transcends the chain of worlds*; sometimes it identifies with its source (per Likkutei Torah* — pure truth*). This explains the dispute: does Hashem hide (first), bear (second), or — per Likkutei Torah* — bear only the desire to sin?

Truth* transcends the chain and implies total transformation; great Kindness* sometimes identifies with truth* (per Likkutei Torah*). Hence the discussion concerns which approach applies.

Application to divine service*:

The discourse series of 5672 [10] of the Rebbe Rashab* presents three ways to soften severity*: (1) repelling evil multiplies good; (2) the divine soul* conquers the animal soul* through struggle; (3) transformation — like the waters of Marah* when the bitter branch of the 'Tree of Life'* was cast in, the essence of goodness; this is Hashem's initiative and may be temporary.

Transformation means the animal soul* becomes averse to its own situation by its own forces — a stronger rejection than when driven by the divine soul* — like the waters of Jericho* adulterated by Elisha* with salt [11] (a symbol of severity*). This evokes the Ne'ilah* prayer or the return of 'those lost in Assyria'* when the great Shofar* sounds — their fervor comes from the attribute of severity* which is a deeply hidden force.

Thus: the action of the sin, the spark of holiness* it contained, and the force of desire are three distinct elements. Likkutei Torah* speaks of the action itself — it can only be hidden. The spark of holiness* [12] — if from evil that can receive elevation — can be liberated, like the mor* in the ketoret* offering. Likkutei Torah* states: 'the three totally impure forces cannot receive elevation at present — only in the future world' [13] — this requires further study.

A satisfying interpretation: the principles of Talmudic* interpretation bring elevation to the Tree of Knowledge of Good and Evil* (per the Rebbe Rashab* [14] in Kuntres Etz Chaim*); halachah* rules that Hashem only hides the sin — no transformation. The questioned discourse ('Whoever takes pity'*) applies throughout the year — the Thirteen Attributes of Mercy* as they operate during the year; the Elul* invitation from Above [15] is Hashem's initiative, not yet transformation. The explanations of Likkutei Torah* relate to the Ten Days of Teshuvah* ('you will be purified before Hashem'), when willful sins transform into merits.

תמ

ב"ה, ח' שבט, תש"ט
הרה"ח הוו"ח אי"א נו"מ וכו' מוהר"נ שי'

נעמאנאוו

שלום וברכה!

בהמשך למכתבי מב' טבת:

א) מוסג"פ קונט' שהו"ל והוא לזכות בו את הרבים.

ב) מוסג"פ מה שנלפענ"ד בענין נושא וכובש...

בפ"ש כל החבורה תח'

מ. שניאורסאהן
במענה על ההערה במש"כ בד"ה כל המרחם סד"ה (נדפס בקונטרס יט"כ, תש"ט) דמדת ורב חסד ענינה שהחסד רבה על הדין ולכן מעביר העוונות, אבל עצם העון לא נמחק.

והשאלה בזה היא - בהרחב הביאור קצת - דהרי פלוגתא היא בר"ה (יז, א) אם ורב חסד הוא כובש עון או נושא עון. והחילוק מבואר ע"פ מרז"ל (פסיקתא דר"כ פסקא וא"ו.

פסיקתא רבתי ויל"ש פנחס במקומו ועייג"כ ערוך מע' כבש ג) עה"פ כבשים בני שנה ב"ש אומרים כבשים שהן כובשים עונותיהם כו' ובה"א כל דבר שהוא נכבש סופו לצוף אלא כבשים שהן מכבסים עונותיהם במד"א אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. וא"כ מוכרח דמאמר רבא בר"ה שם דעון עצמו אינו נמחק הוא אליבי דמ"ד כובש, אבל למ"ד נושא נמחק לגמרי. וכמוש"כ כ"ז ברד"ה תקעו עת"ר. ועפכ"ז אינו מובן: א) למ"ד נושא במה תחולק מדת ורב חסד ממדת ואמת. ב) איך יתאים מש"כ בד"ה כל המרחם למש"כ בד"ה תקעו הנ"ל, וגם למש"כ בלקו"ת ד"ה מי [א]ל כמוך דיש פלוגתא כובש או נושא ושניהם אמת דכובש עצם העון ונושא ונכלל בקדושה הכח המתאווה. דלכאורה כל מאמר הוא ע"פ שיטה מיוחדת: בד"ה כל המרחם כתב דע"פ מדת ורב חסד עון אינו נמחק כלל. ובלקו"ת כתב דעצם העון אינו נמחק אבל הכח המתאווה שלו נכלל בקדושה. בד"ה תקעו כתב דלמ"ד נושא עון הרי זדונות נעשים כזכיות.

מענה . יש בזה שני ענינים: ע"פ הנגלה וע"פ דא"ח. ואכתוב מתחלה את הנלפענ"ד בבירור ע"פ נגלה, ואח"כ ע"פ דא"ח.

ענין מדת ורב חסד. פלוגתא היא בר"ה שם נושא או כובש, ובאופן הכבישה יש שם דעות בש"ס, וכמוש"כ ברי"ף רא"ש ובמפרשיהם בארוכה. וכיון דרק ר' יודא בערכין (ה, ב ) ס"ל כמ"ד נושא, אבל תנא דבר"י, רבה (בערכין שם) ורבא שהוא בתרא ס"ל כמ"ד כובש ועון עצמו אינו נמחק - הלכתא כן, וכידוע בכללי הש"ס.

ואף די"א דכללי הש"ס לא נאמרו אלא בדברים הנהוגים (מהרי"ק. הובא בתויו"ט כלים פ"ג, מ"ב), הרי מלבד (כדמסיק שם) דכל כמה שנוכל לקיים הכלל נקיים, הנה נלפענ"ד פשוט דאין זה אמור אלא בהכללים מסוג פלוני ופלוני הלכה כפלוני, דטעמם הוא מפני שידעו שהאחד בקי יותר מחברו בדינים אלו, ובמילא י"ל דלא נאמר הכלל אלא במה שנהוג אצלם. אבל בכללים אשר השכל מחייבם, וכמו בנדו"ד, הרי שכל זה עצמו מחייב הכלל גם בענינים שלא נהגו בזמנם - ועייג"כ בכהנ"ל בקובץ ליובאוויטש חוברת יו"ד ע' 82 בהערה.

וראי' מוכחת בנדו"ד דהלכה דכובש עון - ממה שברי"ף השמיט לגמרי המ"ד דנושא ומאריך בהדעות בפי' ענין דכובש.

* * *

והנה לכאורה קשה מפסיקתא ויל"ש הנ"ל דשם פליגי ב"ש וב"ה. ובה"א דעון עצמו נמחק, שזהו כמ"ד נושא. וב"ש וב"ה הרי הלכה כב"ה (וגם זה הוא כלל בכל מקום ולא רק בדינים הנהוגים, וכדמשמע בערובין - יג, ב - דאומר שם: שכל המשפיל כו'). ואם התמיד, שבזה פליגי ב"ש וב"ה, מוחק העון עאכו"כ דע"י יגמדה"ר נמחק הוא. וביותר יקשה דהפלוגתא בר"ה כובש או נושא הוא אליבי דב"ה שם, וא"כ ה"ז דלא כש"ס דילן.

והתירוץ פשוט דבפסיקתא מדבר בקרבן התמיד, והתמיד אינו מכפר אלא על מ"ע (ראה אגה"ת פי"א) ולכן נמחק לגמרי, משא"כ בסוגיא דיגמדה"ר בר"ה דמדבר בל"ת כו' דכפרתם קשה מזו של מ"ע.

* * *

ולמ"ד נושא עון נמחק לגמרי בכ"ז אינו דומה למדת ואמת, דמדת אמת אין בה הגבלה, נחלה בלי מצרים. וכמשנ"ת בד"ה כל המרחם. משא"כ בורב חסד דאינו אלא במחצה זכיות ומחצה עונות, אינו מעביר אלא עונות הראשונים וכו' - וככל השיטות שישנם למ"ד כובש (עיי"ש ברי"ף ור"ן) - דלא נחלקו המ"ד נושא וכובש אלא בנוגע להעון עצמו אם נמחק או לא.

* * *

ומה שנלפענ"ד ע"פ דא"ח, בקצרה, הוא, דבכלל יש ג' אופנים: אתכפיא, אתהפכא דק"נ, אתהפכא דג"ק. והנה אתכפיא, היינו שבא בדרך מלחמה, ששני הצדדים הם בערך זל"ז, אלא שסוף כל סוף אחד מהם מתרבה וגובר בעת המלחמה על השני. וזה מקומו בז"א, ששם יש שמאל וימין ונק' איש מלחמה, ולפעמים זה גובר ולפעמים כו'. אתהפכא, היינו שנהפך מהות המנגד. וזה א"א אלא רק כשאין ערוך כלל בין ב' הצדדים. או, באותיות אחרות, כשאין אחיזה למנגד במהות זה שמנצח אותו. וזה מקומו במקום דלמעלה מהגבלה. ובזה גופא אפ"ל אתהפכא דק"נ, שאין זה היפוך סדר ההשתלשלות, כי הרי ניתן בסדר העבודה להעלות ק"נ ולהפכה לקדושה, אריך אנפין, למעלה מהגבלה, אבל שרש להשתל' ונאצלים. ואתהפכא דג"ק שזהו היפך סדר ההשתלשלות. ולכן אאפ"ל מא"א שזהו שרש הנאצלים, כ"א מע"ק המאיר בפני' א"א (ראה לקו"ת תצא סוף הביאור לד"ה ולא אבה).

והנה יגמדה"ר ישנם בז"א, בחצוניות א"א, ובפנימיותו (ראה לקו"ת ס"פ ראה). - ומובן דביגמה"ר דז"א גופא אפ"ל מצ"ע, או דהמשכת פני' א"א גובר, או המשכת חצוניות א"א גובר. - ולכן אפ"ל ג' אופנים: כובש ועון עצמו אינו נמחק, אתכפיא בלבד. נושא, אתהפכא, אבל רק דק"נ, ולא עצם העון דג"ק. או ויהפוך לגמרי, אתהפכא חשל"נ גם דג"ק.

וזהו חילוק הפי' דורב חסד, דקאי מצ " ע על חסד דא"א דספירה ההיא, אבל ה"ה המאיר בחסד בז"א ומקבל מחסד דע"ק, חפץ חסד, עד שלפעמים נק' על שמו חסד דעתיקא (עיין לקו"ת ד"ה ה' יחתו מריביו. ס"פ ראה שם. ובכ"מ). ולכן שייך בו פלוגתא איך לפרשו: כובש, נושא או, כפשרת הלקו"ת,נושא רק הכח המתאווה.

משא"כ בתיקון ואמת שהוא פנוי משערות, גילוי האמת שהוא לבדו הוא כו' )ונתבאר ע"פ דא"ח בלקו"ת ביאור לאלה מסעי הג') - ה"ז ע"ק שבכל אופן ואופן מיגמה"ר הנ"ל. ולכן בו הוא אתהפכא לגמרי.

* * *

והענינים בעבודה י"ל עפמ"ש בסוף המשך בששה"ק תער"ב בחלק שלהו"ע (דף רג ואילך) דיש ג' אופנים בהמתקת הגבורות: אתכפיא, המתקתם ע"י רבוי החסדים.

כשנפה"א מנצחת את נפה"ב במלחמה . והמעלה בזה שזהו באופן מלמטלמ"ע ונפה"ב מצ"ע ג"כ מתעוררת ונתעלית. אתהפכא, וכמו במי מרה שע"י השלכת עץ מעה"ח (ע"פ דעת הזח"ב ס, א) לשם, שהוא עצם החסד והטוב, המים עצמם נעשו מתוקים, ע"י רבוי אור נפה"א במילא נזדכך גם נפה"ב, אבל זהו בדרך מלמעלמ"ט, וכמו במ"ת, וא"כ יכול להיות שאינו אלא לפי שעה אתהפכא, וכמו במי מרה (ע"פ המכילתא. תנחומא. שמ"ר פ"נ) שהשליכו לשם הרדופני וכיו"ב, היינו עצים מרים. וכמו מי יריחו שהפכם אלישע למתוקים ע"י מלח, גבורות. שנפה"ב מצ"ע נעשה צר לו ממעמדו ומצבו (ולא מצד זה שנפה"א צר לו בהתלבשותו בנפה"ב זו, כי לעולם לא תגיע המרירות של נפה"א לזו של נפה"ב. וכמבואר בכ"מ). וכמו קל שבקלים בעת נעילה, או ביאת האובדים בארץ אשור כשיתקע בשו"ג, כי התעוררות דשו"ג ועת הנעילה היא ג"כ גבו' וכח נעלם ביותר. ובכלל הוא עבודת בע"ת דזדונות נעשו כזכיות. וכחילוק קטורת לגבי קרבנות, שהמור שהוא דם חי' טמאה הוא עצמו נעשה קטורת. ור"י מתירו אפילו באכילה (ראה בזה תו"א ד"ה חייב אינש - השני).

* * *

וזאת למודעי: לכאורה עפמ"ש בלקו"ת ד"ה מי [א]ל כמוך, אי אפשר שיהי' נושא לעצם מעשה העון כ"א לכח המתאווה. אבל ממשנ"ת בכ"מ ענין דזדונות נעשו כזכיות, עכצ"ל דיש ג' דברים: מעשה העון, ניצוץ הקדושה שבו, כח המתאווה. והכוונה בלקו"ת שם לעצם המעשה בלבד, ולא לניצוץ הקדושה שבו. דניצוץ הקדושה שבג"ק ג"כ יכול לעלות, וכמו מור הנ"ל ע"י בע"ת וענין הנסיונות. ומובן זה ממש"כ בביאור אחרי שבסו"ס טעהמ"צ להצ"צ.

ומש"כ בלקו"ת (ביאור לד"ה זאת חוקת רפ"ו): "אך קשה דג"ק אין להם בירור עתה עד לע"ל" - צ"ע לע"ע, ואכ"מ.

* * *

וע"ד הצחות י"ל: דע"פ כללי הש"ס, נגלה דתורה, בירורי עץ הדעת (כמשנ"ת בקונטרס עה"ח לאדנ"ע) ההלכה היא דרק כובש, ולא אתהפכא. וכן בד"ה כל המרחם, מאמר דכל השנה, וכמו יגמה"ר דכל השנה. ואפילו יגמה"ר דחדש אלול הם אתדל"ע לעורר אתדל"ת, איש מזריע תחלה יולד[ת] נקבה, ולא אתהפכא. משא"כ בתורת הדא"ח בדרושי עשי"ת - (ראה לקו"ת ס"פ ראה) - וכמו בלקו"ת ותקעו הנ"ל, יגמה"ר דעשי"ת, שאז הוא לפני ה' תטהרו, זדונות נעשו כזכיות.

תמ
נדפסה בלקו"ש ח"ו ע' 390, והושלמה ע"פ צילום האגרת.

הרה"ח.. נעמאנאוו: אגרות נוספות אליו - לעיל ח"ב שכא, ובהנסמן בהערות שם. לקמן תקיג. תקיז. תקמח. תקנז. תקסב. תקעה. תרנג. תשיז. תשלט.

בד"ה כל המרחם: סה"מ תש"ט ע' 11 (הב').

למ"ד נושא.. ממדת ואמת : שלמ"ד כובש מבאר שם ההפרש בין ארך אפים, שמאריך אף וגבי דילי' לבין ורב חסד שמטה כלפי חסד וכובש כו', אמנם למ"ד נושא אינו מבאר ההפרש בין ורב חסד שנמחק לגמרי למדת ואמת "דעצם הדין מתהפך לטוב... שהעון נמחק לגמרי" (שם).

בקובץ ליובאוויטש... הערה :15 לעיל ח"ב ע' עב.

בסוף המשך בששה"ק תער"ב בחלק שלהו " ע : שלא הועתק. ובהנדפס עתה הוא בח"ג ע' א'שיד ואילך.