Igrot Kodesh · Letter 4779 — Faith & Bitachon

B"H

19 Tishrei* 5717

Brooklyn

To the great Rav*, the distinguished Chassid* who fears Hashem and devotes himself to communal needs, Rav Shlomo Zalman,

Greetings and blessings*,

I am responding to your letter from the eve of Sukkos*.

You tell me that you have observed the custom of the Chassidim* (see note 1), according to which, when only one person possesses a second loaf (see note 2) and fulfills the obligation for the others (see note 3), all the guests recite the blessing* on the bread independently (see note 4). You question me on this subject, based on what the Shulchan Aruch* of the Alter Rebbe*, chapter 174, paragraph 4, and the later Sages state — that the guests also fulfill their obligation of the blessing on the bread through the one who recites it.

It is true that this is so, and that one can fulfill one's obligation through the blessing of the one who recites it. Generally, whenever a blessing is recited because one derives benefit from this world, the one who recites it can also do so on behalf of all those who also derive that benefit. Nevertheless, this custom (see note 5) is judicious.

Indeed, to fulfill one's obligation through the blessing of another, one must have the intention to do so, and the one reciting it must also have this intention. Furthermore, there must be no interruption between the moment one hears the blessing and the moment one consumes the bread. By contrast, for Kiddush* and Havdalah*, for example, those who listen have become accustomed to fulfilling their obligation (see note 6). It therefore follows naturally, and the majority who hear these blessings have the intention to fulfill their obligation.

This is not the case for the blessing on the bread, especially in the presence of a large crowd. The same applies to the cup of blessing at the end of a meal or a Chassidic farbrengen*. Much time elapses between the moment one hears the blessing and the moment all those who heard it drink their cup. It is therefore difficult not to be interrupted. For this reason, it is proper to establish the practice whereby each person recites his own blessing.

You say that, according to the later Sages, if one acts in this way and each person recites his own blessing, one has not fulfilled the obligation of the second loaf. I do not know the source of this assertion. On the contrary, the Eshel Avraham* of the Rabbi of Butchatch*, on this chapter, states clearly that one does indeed fulfill the obligation of the second loaf even if one says the blessing oneself. Moreover, this is so even if the one listening has not washed his hands, as the Orchos Chaim* also cites at this reference.

You are considering the creation of a kollel* for the young men of the Yeshivah*, so that they can devote themselves to study even after their marriage. Previously, in the Yeshivos*, one would marry at a relatively advanced age, from thirty years on.

The Sages of previous generations already protested against such a practice of delaying marriage in this orphaned generation, as the earlier and later Decisors emphasize. You should also consult the Laws of Torah Study of the Alter Rebbe*, chapter 3, which stresses that one must study Torah* in purity. In the Chabad* Yeshivos*, marriage was never delayed to such an extent, Heaven forbid.

As for the creation of a kollel*, you know the ruling of our holy Torah* that a mitzvah* that cannot be performed by anyone else overrides all other considerations, as stated in tractate Moed Katan* 9b. In these last generations, rabbinical activity or activity connected with education in sacred values is an absolute necessity — a means of literally saving souls.

Consequently, what is at stake is enabling dozens of young men who possess the ability to devote themselves to Torah* study throughout the day, while hundreds, thousands cry out for help — at least with an inner voice that is not heard. These are drowning in the tumultuous waters that flood the streets and that, unfortunately, have already begun to penetrate into homes. One may therefore ask how such a practice can be permitted.

Certainly, this may apply to an elite — to those who must spend some time in a kollel* before they can save other Jews. In any case, this path is not for the majority. Everything would have been different if, in the previous generation, a genuine effort had been made to save Jews from assimilation and from straying from the path of Torah* and mitzvos*, if yeshivah* students had been assigned the role of saving souls as soon as they completed their studies. There would now be tens of thousands of additional yeshivah* students, of people in the synagogues and houses of study.

There is no need to say more, for this is painful and even frightening. Indeed, some roshei yeshivah* still hold this conception and say to themselves: "At least I will have saved my own soul." Our Sages comment at length, in various texts, particularly the Zohar*, volume 1, pages 67b and 106b, on the conduct of Noach* (see note 7), when the entire world was engulfed by the flood. And, in fact, this is different, because Noach* lived before the giving of the Torah*, when it was said: "Love your fellow as yourself."

Let one therefore ask what would have happened if it had been the son of the rosh yeshivah* or his only daughter who needed to be brought closer to Hashem and His Torah*. Would he also have locked himself in the innermost room, relying on a miracle so that he could devote a few more hours each day to Torah*? This is obvious.

As for those who belong to the elite and possess exceptional abilities, the Chassidim* have also long had the practice of devoting themselves to Torah*, even after marriage, making it their sole occupation. However, this is not a position applicable to everyone, based on the previously cited principle: "At least I will have saved my own soul."

You are considering settling in South America, for example. This proposal does not suit me. For the time being, the mentality of those countries is absolutely unsuitable for the education that should be given to young children.

With my blessing* for soon giving good news of all this and of the health of the members of your family,

[Due to the sanctity of the festival (see note 8), the Rebbe* shlita* did not sign this letter and I therefore do so on his behalf,

The secretary,]

Notes:

(1) See Sichos Kodesh* 5717, page 53.

(2) At the beginning of one of the Shabbos* meals.

(3) Of possessing this second loaf.

(4) The HaMotzi*.

(5) The practice of each person reciting his own blessing.

(6) And therefore do so naturally, which is not the case, however, with the bread.

(7) Who, in a sense, also said: "At least I will have saved my own soul." See, on this subject, letter no. 4472.

(8) This letter was written during Chol HaMoed Sukkos*.

ד'תשעט

ב"ה, י"ט תשרי, תשי"ז
ברוקלין.
הרה"ג וו"ח אי"א עוסק בצ"צ מו"ה שלמה

זלמן שי'

שלום וברכה!

במענה על מכתבו מערב חג הסוכות.

במה שכותב שראה מנהג אנ"ש דכשיש לחם משנה רק לאחד ומוציא את האחרים, נוהגים שאר בני הבית לברך ברכת המוציא כל אחד לעצמו, ומקשה על זה ממה שכתוב בשו"ע רבנו הזקן סי' קע"ד סעיף ד' ובאחרונים שם - אשר המסובים יוצאים גם בברכת המוציא.

והנה אף כי כן הוא, שיכולים גם לצאת בברכת המוציא, וכידוע שאפילו בברכת הנהנין מוציא את אחרים ידי חובתם אם גם הוא נהנה, בכל זה נכון מנהג הנ"ל - כיון שבכדי לצאת בברכה זו צריך לכוון המוציא והיוצא, אסור להפסיק בין שמיעת הברכה להאכילה וכו', ובה בשעה שבברכת קידוש והבדלה וכיו"ב כבר הורגלו השומעים שיוצאים ידי חובתם, ולכן אפילו בסתם ה"ז כן ונגרר אחרי הרוב שמכוון לצאת בשמיעתו, שונה הוא בהנוגע לברכת המוציא. ובפרט כשהעם רב - וכמו בכוס של ברכה בסעודה, התועדות וכיו"ב - שמפני אריכות הזמן בין שמיעת הברכה לשתיית הכוס על ידי כל השומעים קשה להזהר מהפסק. ולכן יש להנהיג דוקא מנהג ההוא, ז. א. שכל אחד ואחד יברך לעצמו ברכת הנהנין.

ומ"ש אשר נראה באחרונים שאם עושים כן, ברכה כ"א לעצמו, לא יצא ידי החיוב של לחם משנה. לא ידעתי מקור על זה. ואדרבה בפירוש כתוב באשל אברהם להגה"צ מבוטשאטש לסימן הנ"ל - שיוצא ידי חובתו של לחם משנה אף שמברך ברכת המוציא לעצמו. ולא עוד אלא - אפילו אם השומע לא נטל ידיו עדיין. הועתק ג"כ בארחות חיים שם.

במ"ש אודות סידור כולל לאברכי ישיבה - לישב באהלה של תורה גם לאחרי חתונתם. ומנהג הישיבות מלפנים - שהיו מתחנתים בגיל די מבוגר, מבן שלשים ומעלה.

כבר צווחו קמאי על נוהג זה דאיחור החתונה בדור יתום, וכמבואר בראשונים ובאחרונים, ועיין ג"כ בהלכות ת"ת לרבנו הזקן פ"ג ע"ד לימוד תורה בטהרה דוקא.

ומעולם לא נהגו בישיבות חב"ד לאחר הנשואין לגיל האמור ח"ו.

ובמ"ש אודות עריכת כולל, ידוע פסק תוה"ק שמצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים דוחה כל הענינים (מו"ק ט, ע"ב). ובדורות האחרונים - עסקנות בשטח הרבנות ובשטח חינוך על טהרת הקדש וכיו"ב הוא ענין של פקוח נפשות והצלת נפשות ממש.

ולהושיב עשיריות אברכים המוכשרים לזה שיעסקו כל היום בלימוד התורה - בה בשעה שמאות ואלפים צועקים לעזרה - ואף כי בקלא פנימאה דלא אשתמע - מטביעה במים הזדונים השוטפים ברחובות ולצערנו התחילו לחדור גם לבתים, צע"ג מי התיר זה. ואף שסדר הוא בשביל יחידי סגולה, לכאלו שמוכרחת הישיבה בכולל בכדי לפעול אח"כ כדבעי להצלת בני ישראל, אבל אין זה דרך לרבים. והלואי מלפני דור היו שמים לב יותר ויותר להצלת בנ"י מהתבוללות ומריחוק מדרך התורה והמצוה ומטילים עבודת הצלת נפשות זו על שכם בני הישיבות תיכף בצאתם מכותלי הישיבה, שעתה היו עשיריות אלפים יותר בכותלי הישיבות, בכותלי בתי כנסיות ובכותלי בתי מדרשות. ואין להאריך בדבר המצער עד כדי להבהיל, שנראה עדיין אחדים מראשי הישיבות אוחזים בשיטה זו, באמרם: אני את נפשי הצלתי. וכבר האריכו רז"ל בכ"מ, ומהם בזהר הק' ח"א סז, ב. קו, ב. בהנוגע להנהגת נח בעת שכל העולם טבע במבול, וגם שאני נח שהי' זה קודם מתן תורה והציווי דואהבת לרעך כמוך.

והגע בעצמך באם הי' המדובר בבנו של ראש ישיבה הכי גדולה או בבתו היחידה שיש לקרבם יותר לה' ולתורתו, האם ג"כ הי' מסגיר א"ע חדר לפנים מחדר וסומך על הנס ובלבד שיוכל לעסוק בתורה עוד שעות בכל יום ויום, וק"ל.

ובהנוגע ליחידי סגולה ולמוכשרים מסוג האמור - הרי גם בתוככי אנ"ש נהוג הדבר ומשנים קדמוניות לעסוק בתורה גם לאחרי החתונה, עסק באופן דתורתו אומנתו. אבל לא לעשות מזה שיטה לרבים מיוסדת על הנהגה הנ"ל דאני את נפשי הצלתי.

במ"ש אודות ההעתקה לדרום אמעריקה וכיו"ב, לא נראה לי הדבר כיון שבנוגע לחינוך ילדים קטנים באותם המדינות אודותם כותב, אין אוירה מתאמת כלל לעת עתה.

בברכה לבשו"ט בהאמור ומבריאות כל ב"ב שי' - בקרוב.

מפני קדושת המועד לא בא כ"ק אדמו"ר שליט"א על החתום, והנני חותם בשמו.

המזכיר

ד'שתעט

חלקה נדפס בלקו"ש חי"א ע' 243 חלקה בחכ"ג ע' 443 והושלמה ע"פ העתקה.

מנהג אנ " ש : ראה גם שיחות קודש תשי"ז ע' נג.

הנהגת נח : ראה גם לעיל חי"ג אגרת ד'תעב, ובהנסמן בהערות שם.