Igrot Kodesh · Letter 5179 — Faith & Bitachon

B"H

2 Adar Rishon* 5717

Brooklyn

To the directors of the Yeshivah* of ...,

may Hashem* grant you long life,

Greetings and blessings,

I am responding to your two letters from the 21st of Shevat* and to those that preceded them:

A) I have already written several times that the collective interest overrides that of the individual, which indeed means that one does not admit to the Yeshivah whoever requests it. Disruptive behavior, in particular such as you mention, on the part of those who have attended various Yeshivos* and have been expelled from all of them, goes against the common good. I am surprised that you have any doubt in this regard.

B) You refer to a student who is already at the Yeshivah and has been studying there for some time. It is obvious that this case is different from the preceding one, especially if his expulsion could be interpreted as a means of pushing him away with both hands.

But here too, the collective interest must prevail over that of the individual. However, one will not take such a measure from the outset, and one will begin by using other means. Expulsion is not the first solution. There are, in this matter, many other possibilities, if permanent supervision of the students exists. There are then several ways to forewarn, sufficiently early, that a more severe punishment could follow. This is self-evident.

C) Regarding the specific case of certain students, the decision is to be made locally, by the members of the administration. Indeed, each detail presents specific aspects, and all have an impact on the decision regarding the attitude to adopt toward them.

D) I am very surprised by what you propose regarding this Chassid*. You wish for him to teach in a class of young Sefardi* students, when, as you know, these students are difficult and do not obey. Their teacher must therefore be in good health and not overly emotional.

Certainly, he promised that he would not request compensation. This was immediately seized upon, and now you wish to dismiss him without compensating him. But this position does not suit me at all. One does not pay severance to a teacher because he asks for it, but rather because it is rightfully his due.

Furthermore, one must reflect and ask whether he can find his place in teaching on behalf of Chabad*, whose forces are particularly limited. Indeed, he possesses several years of experience. And I repeat once again: the forces are particularly limited.

E) If you took an interest in the students' situation and their behavior in the proper manner — not only when they attend the Yeshivah's classes, but also during their free time — you would know what they do, whom they meet, what their behavior and their words are. It is then quite clear that certain things would not occur.

Thus, instead of repeating to me in each of your letters that the students' moral situation has deteriorated yet a little more, you could tell me not only that it has stabilized but also that it has improved.

I very much fear that even now, in various domains, there exists a dissolution of responsibilities, and each person finds an explanation enabling him to establish that what happens is not his doing, that he has fulfilled his obligation during the hours when he was required to do so.

And meanwhile, the situation is as has just been described.

Awaiting your good tidings concerning all of this,

M. Schneerson,

ה'קעט

ב"ה ב' אד"ר תשי"ז
ברוקלין.
הנהלת ישיבת...

ה' עליהן יחיו

שלום וברכה!

במענה על מכתביהם (ב') מכ"א שבט והקודמים:

א) כבר כתבתי כ"פ, שתועלת הרבים דוחה תועלת היחיד, ומזה פשוט שלא כל אחד הרוצה להתקבל בישיבה צריך להתקבל, כיון שהנהגה פרועה ובפרט כזו שמזכירים במכתבם, שלמדו בכמה ישיבות ומכולם נשלחו הביתה מפאת זה, הרי זה היפך תועלת הרבים, ותמי' גם נתינת ספק בזה.

ב) במ"ש בהנוגע לתלמיד שכבר נמצא בכותלי הישיבה ולומד שם משך זמן, מובן שאינו דומה להנ"ל, ובפרט כשיש מקום לחשוש שיתפוס זה כדחי' בשתי ידים, אבל פשוט שדם בזה, סו"ס - יחיד ורבים, רבים קודמין, אלא שאין מקום להתחיל בזה, וצריך להקדים באמצעים אחרים ולא להתחיל בגירוש כליל וכו', והרי כמה דרכים בכגון דא באם ישנה שימת לב תמידית להנהגות התלמידים, שבמילא בכמה ענינים מקדימים את הרעה בעוד מועד, וק"ל.

ג) בהנוגע לתלמידים פרטים, מובן שבזה צריכים חברי ההנהלה לדון על אתר, כי בכל פרט ופרט ישנם ענינים מיוחדים שיכולים להשפיע על ההחלטה בהנוגע להנהגה עמו

ד) במ"ש אודות הרה"ח... לפלא היתה בעיני גם הקס"ד - הצעתם שילמוד עם כתה של תלמידים ספרדים צעירים, אף שידוע הקושי שיש בתלמידים כגון אלו, הוא ענין המשמעת במובנה היותר פשוטה, הדורשת בריאות-גוף חזקה של המורה והעדר התרגשות כ"כ וכו'. ומזה מובן ג"כ שאף שהבטיח שלא ידרוש הוא פיצויים, וכנראה שנאחזו (אנגעכאפט) בזה ורוצים לפוטרו וגם בלא פיצויים, אין נראה לי הענין כלל, והרי פיצויים - הם לא בשביל שהמורה דורש פיצויים אלא מפני שמגיע לו. ונוסף על האמור - צריך התבוננות וליצור אפשריות לנצלו בשדה החינוך של חב"ד כיון שמצומצמים הכחות ביותר וביותר, והרי כבר עובד בשטח זה כמה שנים.

...ועוד הפעם הנני מדגיש ביותר וביותר:

ט) שבאם היו מתענינים במצבם של התלמידים ובהנהגתם כדבעי למהוי, לא רק בעת שיושבים בשיעורי הישיבה אלא גם בשעות שנמצאים לרשותם, לדעת במה הם עוסקים, עם מי נפגשים, הנהגתם ודבורם וכו' - פשוט הדבר שכמה תופעות לא הי' להם מקום, ותמורת זה שבכל מכתב המתקבל מודיעים שהמצב הרוחני של התלמידים הולך ומתדרדר היו יכולים לבשר שלא רק עומד על עמדו אלא שגם משתפר. וחוששני שגם עתה הרי כמה ענינים הם בגדר דקדירה דבי שותפי, וכל אחד מוצא הסברה שאין זה מענינו, והוא את חובתו כבר עשה בשעות המיוחדות לו, ובינתים מצב הענינים הוא בכיוון הנ"ל.

המצפה לבשו"ט בכל האמור,

מ. שניאורסאהן
ה'קעט
חלקה נדפס בלקו"ש חכ"ב ע' 379 שם ע' 408 והושלמה ע"פ צילום האגרת.