Igrot Kodesh · Letter 5238 — Faith & Bitachon

By the grace of Hashem,

2 Adar Sheini* 5717,

Brooklyn,

To the distinguished Chassid* who fears Hashem
and devotes himself to communal needs,
Rav Baruch (see note 1),

Greetings and blessings,

I have duly received your letter from erev Shabbos*. To my great surprise, you say nothing about the well-known matter of the synagogue (see note 2), and I find no reason in your letter justifying this silence. You state that there would have been much to say, but this explains nothing, for this very statement could have had the effect of eliminating half your letter, or perhaps even more.

I enclose a copy of a letter addressed to all (see note 3), in connection with the book of Shemos* that we have just concluded. It will surely interest you. In the margin of this letter, you will find some explanations referring to the question you pose, although there would have been much to say on this subject — as is the case for everything concerning the Torah*, "longer than the earth and wider than the sea." Nevertheless, one is not exempt from writing what is necessary when it is possible to do so.

I hope that on Chanukah*, you kindled lights throughout your surroundings, although one does so when darkness and dimness settle in the street. And one must kindle as many as possible, precisely "at the doorway of his home, facing outward." You must understand what this means.

And you are also preparing for Purim*, in order to achieve the result described by the words of the Megillah* — "many of the peoples of the land became Jews" (Esther* 8:17).

With my blessing for giving good news,

You ask me about the Tanya*, page 76a: "From one level to the next, before reaching the one that is higher, one experiences a descent from the previous one." Why is this descent necessary in order to reach a higher level?

The explanation is as follows. One reaches a certain level by virtue of acting, thinking, and making efforts in everything that enables one to attain it. Then, in order to rise to a higher level, one must concentrate and deepen oneself on loftier concerns. Thus, after a certain effort, understanding, and emotions, one indeed reaches this higher level.

However, it is impossible to invest oneself in two levels simultaneously. One must therefore cease being inscribed in the previous one, sever oneself from it, and thereby lose what resulted from it, retaining only a simple trace.

An example will illustrate this idea. A good orator, through an impassioned speech, will bring his audience to tears. Then another orator will come, who speaks even better, about a subject that concerns those present even more, causing them to sob — or, alternatively, to burst with joy.

After the first orator has finished his address and before the second one captivates the audience, those present no longer shed tears, even though they retain a trace of the first speech.

In this image, of course, the orator is the intellect, and the speech concerns, for example, the greatness of the Creator and the insignificance of man. This is self-evident.

Notes

(1) Rav B. Levitin of Mount Clemens. See, on this subject, letter no. 4843.

(2) The lawsuit filed to have a mechitzah* (separation between men and women) installed in the synagogue.

(3) This refers to letter no. 5010.

ב״ה ,ב׳ אד״ש ,תשי״ז

ברוקלין.

הוו״ח אי״א נו״נ עוסק בצ״צ מוה׳ ברוך שי׳

שלום וברכה!

מאשר הנני קבלת מכתבו מערב ש״ק ,ולהפתעתי הגדולה אינו

מזכיר דבר אודות הענין הידוע של בית הכנסת ,ושום הסבר לאי

ההזכרה לא מצאתי במכתבו ,ומה שכותב שיש הרבה לכתוב ,אין זה

מתאים ,כי לפי זה ,לכל הפחות חצי מהמכתבים שכותבים לא היו

צריכים לכתוב ,ואולי יותר מחצי.

מצו״ב העתק ממכתב כללי בקשר לספר שמות דמיני׳ אזלינן כעת,

שבטח יעניין אותו .ובשולי הגליון גם קצת ביאור בשאלה שכותב ,אף כי

יש הרבה לכתוב ,וכמו בכל ענין של תורה ,שארוכה מארץ מדה ורחבה

מני ים ,אעפ״כ אין זה פוטר מלכתוב לכל הפחות כמה שאפשר,

הנני מקוה שבימי החנוכה הדליק נרות בבל הסביבה שלו ללא

התחשבות בכך שהזמן לזה הוא כאשר חושך ואפילה ברחוב ,ולהדליק

באופן דמוסיף והולך ודוקא על פתח ביתו מבחוץ והנמשל מובן- .

ולהתכונן גם לפורים ,לפעול ,כלשון המגילה ״עמי הארץ -מתיהדים״.

בברכה לבשו״ט.

ובשאלתו בתניא )עו ,א( :ובין מדריגה למדריגה טרם שיגיע

למדריגה עליונה ממנה הוא בבחי׳ נפילה ממדריגה הראשונה ־״ מדוע

מוכרחה להיות נפילה טרם שיגיע למדריגה העליונה?

הביאור בזה :אוחזים ונמצאים במדריגה מסויימת -ע״י כך

שעושים ,חושבים ומתיגעים בענינים המביאים למדריגה זו .כדי להגיע

למדריגה)אחרת( נעלית יותר יש להשקיע את עצמו ולהתעמק בענינים

אחרים נעלים יותר ,ולאחר יגיעה מסויימת בהבנתם והרגשתם הוא

ה׳רלח

מוה־ ברוך :ליטוין ,מט׳ קלמס .אגרות נוספות אליו -לעיל עמוד ,28ובנסמן

בהערות שם.

ממכתב כללי :ראה לעיל עמור .340

מגיע למדריגה עליונה יותר - .אלא שאי אפשר להיות עסוק ושקוע בשני

סוגי ענינים בבת אחת ,ומוכרחים אפוא להפסיק לעסוק ולפעול בענינים

הקודמים ,לחדול מהם -במילא חסרה גם התוצאה של העיסוק ~

מדרגתו הראשונה .אבל נשאר רושם.

למשל; נואם מעולה ,ע׳׳י נאום נלהב ,יביא את שומעיו עד כדי

דמעות בפועל ואם אחריו יבוא נואם שני יותר טוב ממנו ואודות עניו

שנוגע לשומעים יותר עמוק -הוא יביא אותם לידי בכי בקול ,או

ל״יציאה מהכלים״ מרוב שמחה.

לאחר שהראשון סיים ולפני שהשני ״תפס״ את הציבור -לציבור

אין גם דמעות בעינים ,אף כי רושם מהרגשות בעת הנאום כן נשאר.

כמובן ,הנואם )בנמשל( הוא השכל .הנאום ^ אודות גדולת הבורא,

שפלות האדם וכיו״ב .וק״ל.