Igrot Kodesh · Letter 5362 — Faith & Bitachon

B"H*

13 Nissan* 5717
Brooklyn, New York

To the distinguished Chassid* who fears Hashem*,
devotes himself to communal needs,
is filled with eagerness, Rav Tzvi (see note 1),

Greetings and blessings,

I have duly received your letter of 9 Adar Sheini*, with its contents, a reprint (see note 2), which I read with interest. Due to my many activities, my response has been delayed.

I would like to emphasize an essential point, which must be at the foundation of every discussion, and I am surprised that it is not put forward in the proper manner. Your reprint makes only a brief allusion to it, at the end, in a concise manner, whereas it should have been elaborated.

This idea is as follows. In every discussion, whatever it may be, one must first consider what is accepted by both parties. It is only under this condition that the discussion can lead to a conclusion. Indeed, if one interlocutor can convince the other on this mutually accepted basis, the other must accept the conclusions that follow from it. Conversely, if neither has anything in common, what is the use of discussing, when the ideas of one do not impose themselves on the other, when each formulates his own claim without their being able to meet? The discussion is then futile.

The same applies to every discussion that relates to Judaism. One must first lay the foundations of the discussion one wishes to have. If these are accepted, the conclusions follow of themselves. These foundations are, in this case, drawn from Jewish history up to our day, in terms of physical survival. They are also moral values, transmitted under certain conditions, by certain people, or else they constitute the basis of the success of our people, which has preserved itself from assimilation throughout the entire duration of the exile. Very often, if one posits from the outset a certain principle, which the interlocutor must acknowledge, one removes his initial argument and takes away his every possibility of expression.

Thus, regarding our subject, if one begins the discussion with a statement that cannot be contested — for example: "Judaism is linked to a group of people called Jews" — one must define Judaism by its most essential aspect, by the common point of all Jews. If one observes the history of our people (see note 3) over thirty-five centuries, since we constituted ourselves as a people, everything we have experienced in different places, under conditions varying from one extreme to the other, in their moral and physical environment, one must conclude that neither language, nor country, nor a certain territory, nor even a philosophical system have united the Jews, have enabled them to mark their identity and ensure their permanence.

The only element that has not changed, that remains the common point in every place and under all conditions, is the concrete practice of the mitzvos*. Such is the historical reality. Every researcher who does not wish to go astray must recognize this incontestable truth, which is effectively verified by practice. Even if he does not understand it intellectually or if such conclusions do not correspond to his mind and his will, if they do not express his worldview, the philosophy he adopts, he must nevertheless accept that reality imposes its conclusions and that a preconceived idea changes nothing about the situation.

Another point, in my view, has not been sufficiently emphasized, or only by allusion. It is the well-known image according to which a man cannot lift himself by his own hair. Likewise, logic is offended when one makes a selection within the Divine Torah on the basis of one's own will, when one sets aside a part that one does not accept in order to accept another part. Thus, one will condemn one part of the Torah, say that another transcends one's will and comprehension, and accept a third, affirming that it is truly divine.

I will also add, even though this does not directly concern your reprint, that certain positions exist only because they are combated. Without this struggle, they would be forgotten and would disappear of themselves, for they have no inherent content, no intrinsic existence. It seems that this is the case for the "Reconstructionists," for example, who, despite the means at their disposal, exist essentially because of the struggle waged against them.

The equivalent of all this is found in the difference that exists between Chassidus* and Mussar*. Chassidus privileges "Do good," because a permanent effort in the direction of "Turn from evil" gives a certain place to that evil. Certainly, as long as the promise according to which "I will remove the spirit of impurity from the earth" has not been fulfilled, it remains necessary to turn from evil. However, it is preferable not to make it the objective and content of the majority of one's days, but instead to devote oneself to doing good.

I have already said (see note 4) that one of the qualities of America, compared to the Europe of former times, is that there is not really, here, an evil against which one must struggle, but mainly ignorance, which is a negative state, an observation of a lack, from which have resulted a spiritual void and an absence of content. Consequently, "Do good" is here even more clearly necessary, whereas these discussions are only a second priority, or perhaps even a third, or less than that.

Above all, one must spread correct ideas, based on the Torah and tradition. In our day, in particular, such a campaign, in order to be well received by the broadest circles, particularly by the young, must be permeated with light and vitality, with liveliness and joy. And all these qualities are also fundamental values of Chassidus.

I send you my blessing that you become aware of your profound mission — that of making the center you direct a place of wellsprings of living waters of our Torah, Torah of life, for truth excludes all compromises. And you will assume your functions with breadth of spirit.

With my blessing for a kosher and joyous festival of Pesach*,

ה'שסב

ב"ה, י"ג ניסן, ה'תשי"ז
ברוקלין, נ.י.
הוו"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ בעל מרץ וכו'

הרב צבי שי'

שלום וברכה!

קבלתי מכתבו מט' אד"ש עם המוסגר בו, התדפיס - שקראתיו בהתענינות, ומגודל הטרדות נתעכב המענה שלי.

רצוני להדגיש נקודה עקרית שצריכה לשמש יסוד לכל ויכוח, אבל לפלא שאין מדגישים אותה כראוי, ואפילו בהתדפיס שלו נזכרת רק ברמז ולבסוף ובקצור במקום שהי' ראוי להאריך.

והנקודה היא: בכל ויכוח, איזה שיהי', יש להתחיל מהנחות מסוימות שהן משותפות לשני הצדדים, שאז יש תכלית לויכוח, זאת אומרת, שאם צד אחד יכול לשכנע את השני על יסוד ההנחות האלו שגם השני הסכים עליהן, אז גם הצד השני מוכרח לקבל את המסקנות היוצאות מהנחות אלו. מה שאין כן אם אין הנחות משותפות לשני הצדדים, מה תועלת לאחד להתווכח על יסוד הנחות שאינן מכריחות את הצד השני, וכל אחד דורש בשלו ואי אפשר לבוא לעמק השוה, וכל הויכוח לבטלה.

וכן הוא בכל ויכוח בהנוגע ליהדות. ראשית כל צריך להניח את היסוד להשקו"ט שרוצים לנהל, שאם הנחה זו מתקבלת, אז מחייבת היא את המסקנות. וההנחה היא או על יסוד דברי ימי ישראל מאז ועד עתה, במובן הקיום הגופני, או על יסוד קיום ערכים רוחניים שנמסרו באופן מסויים על ידי אנשים מסויימים, או יסוד ההצלחה של עמנו להנצל מהתבוללות משך כל ימי הגלות, וכיוצא בזה. ולפעמים תכופות, כשמעמידים מראש הנחה מסויימת שגם על הצד השני להודות בה, ממילא שוללים ממנו את הבסיס וסותרים טענותיו מראש.

ובנידון דידן, לדוגמא, אם מתחילים את הויכוח במשפט, שאין להכחישו, היינו, שיהודות קשורה בחברת אנשים המכונים יהודים, אז כדי להגדיר מה זה "יהדות" צריך למצוא את הענין העקרי והצד השוה שעושה את היהודים ל"יהודים". ואם נסקור את דברי ימי עמנו במשך שלושת אלפים וחמש מאות שנה, מאז היינו לעם, ואת כל אשר עבר עלינו במקומות שונים ובתנאים שונים מן הקצה אל הקצה, הן בהנוגע לסביבה הרוחנית והן בהנוגע לסביבה הגשמית, מוכרחים אנו להסיק - שלא השפה, ולא הארץ, ולא טריטורי' מסויימת, ואף לא שיטה פילוסופית, הוא אשר איחד את היהודים, וזיה' אותם (ושמע על קיומם), אלא הדבר היחידי שלא נשתנה, והוא הצד השוה בכל המקומות ובכל התנאים, הוא קיום מצוות מעשיות. וכיון שזהו - המציאות ההיסטורית, הרי כל חוקר שאין רצונו מטעה את שכלו מוכרח להכיר את האמת לאמתו מתאים למציאות, אם אפילו אינו יכול להשיג את הדבר בשכלו, או שהמסקנות אינן לפי רוחו ורצונו, או שאינן לפי רוח השקפת עולם של פלוני, או אינן ברוח שיטה פילוסופית פלונית. שהרי המציאות מחייבת את המסקנות, ואין מסקנות קדומות משנות את המציאות.

עוד נקודה, שלדעתי לא הדגישה למדי או רק ברמז, והוא כמשל הידוע שאין אדם יכול להרים את עצמו על ידי משכו את שערות ראשו, וכמו כן הוא היפך שכל הבריא לברור מן תורה אלקית על פי רצונו הוא, לשלול חלק מן התורה שאינו לפי שכלו ורצונו ולחייב חלק אחר בתורה, היינו שעל פי רצונו הוא פוסל הוא חלק מן התורה ועל חלק אחר אומר שהוא למעלה מרצונו ושכלו באשר חלק זה מקבל הוא בתור ענין אלקי.

ואוסיף עוד נקודה, אף שאין לה שייכות ישרה לתדפיס שלו, והוא אשר יש כמה ענינים שכל מציאותם באה רק מזה שיוצאים במלחמה עליהם, שאלולא מלחמה זו היו נשכחים ובטלים מאליהם, כיון שאין להם תוכן ומציאות מצד עצמם. וכנראה שהוא הדין עם שיטת הריקונסטרוקשיניסטים, שלמרות שיש להם הרבה כסף, עיקר מציאותם מזה שיוצאים במלחמת תנופה נגדם.

ענין מקביל להנ"ל - בחלוקים שבין תורת החסידות ותורת המוסר, שתורת החסידות מדגישה הענין של עשה טוב, שהעבודה המתמידה בקו של סור מרע - במדה ידועה נותנת אחיזה לרע. ואך על פי שעד שיקויים היעוד ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ הרי מוכרח גם עסק בקו דסור מרע, אבל כל כמה שאפשר להמנע מלעשות עסק זה המטרה והתוכן של רוב ימיו ותחת זה להתעסק בקו דעשה טוב, הרי זה משובח.

וכבר אמרתי כמה פעמים שאחת המעלות הטובות דאמריקה לגבי אירופה מאז, היא שהמצב כאן הוא לא מציאות הרע שמוכרח להלחם בו, אלא בעיקר עם-הארצות (שהוא רק ענין של העדר ושלילה) שהביא לידי חלל רוחני והעדר תוכן. ולכן הקו דעשה טוב עוד יותר מחוייב כאן, וכל הויכוחים הם בדרגה שני' ואפשר שלישית ועוד למטה.

ובעיקר - צריך להפיץ דיעות ישרות מבוססות על התורה ועל המסורה. ובימינו אלה בפרט, בכדי שהתעמולה הזאת תתקבל על דעת חוגים רחבים, וביחוד בין הנוער, מוכרח שתהי' חדורה אור וחיות ותנועה של שמחה, שגם אלה מתכונות ויסודות שיטת החסידות.

בברכה שיכיר בתפקידו הפנימי לעשות מהמרכז בו מכהן מרכז של מעינות מים חיים של תורתנו תורת חיים, תורת אמת, שאמת תוכנו שלילת כל פשרות, וימלא תפקידו מתוך הרחבת הדעת, ובברכת חג הפסח כשר ושמח.

ה'שסב
הרב צבי: שכטר.

התדפיס: מתוך הקובץ "חנוך יהודי".

ואם נסקור: ראה גם לקמן אגרת ה'תשעא.

כמשל הידוע: ראה גם לעיל חי"ג אגרת ד'תשכט (ע' תעח).

אמרתי כמה פעמים: ראה גם לקמן אגרת ה'שצז.