Igrot Kodesh · Letter 5396 — Tzedakah

B"H*

25 Nissan* 5717
Brooklyn

Greetings and blessings,

I am responding to your letter of 11 Nissan*, in which I read with pleasure that you have increased your time of study of Chassidus*. No doubt you do not content yourself with the hours you devote to study with such-and-such a person. You will do the same for study on your own, on all these subjects. You will meditate on their content in order to draw concrete conclusions applicable to daily life. In accordance with the Chassidic saying, the time of day devoted to Chassidus must spread over all twenty-four hours of the day. And you know the words of the Mishnah*: "The deed is essential."

You say that when one meditates on the insignificance of man, on the vanity of his thoughts, it is difficult to escape discouragement.

Chassidus explains the profound dimension of the Mishnah stating that "the reward of a mitzvah* is the mitzvah." It clarifies that a mitzvah is a bond, a means of attaching oneself to the One Who commands it. Now, attachment to the King, King of kings, the Holy One, blessed be He, transforms the insignificance of man into true existence, if one may express it thus. This possibility of attachment exists in all domains, to the point that our Sages, commenting on the verse: "Every soul shall praise You, Hashem*," say that one must praise Hashem for each breath (see note 1). In this way, a person can make of his breathing — which is nonetheless a necessity — an act of the service of Hashem. You should also consult the Tanya*, chapter 31, page 40b. Thus you will appreciate your soul at its true worth, and nothing will come to alter or tarnish the joy of this soul.

You say that it seems to you that you are invited to the gatherings as a journalist and not as a Jew wishing to draw closer. I do not see what difference this makes. Indeed, you yourself know that you participate not as someone who wishes to draw closer, but as someone who is already close. And the thought of the one who invites you changes nothing about reality. Conversely, if you feel that you are participating only as a journalist, it is for you to change your feeling. But I hope that this feeling does not exist. In any event, this change on your part can be accomplished in a single instant.

Another point must be added. At the present time, the need of the moment is the spreading of the wellsprings (see note 2) outward. All those who participate in Chassidic farbrengens*, in the various gatherings, and can afterward transmit sparks of light and warmth in the circles they frequent, have the merit and the sacred obligation to do so. When the participant is a journalist — even if, additionally, he is also there because he shares the same ideas — he has the duty and the merit to take advantage of the means at his disposal to transmit this message to the readers of the newspaper. Indeed, a good number of them cannot learn of it except by reading it in this newspaper. This is self-evident.

No doubt you took advantage of the days of Pesach* to spread Judaism and the wellsprings, according to your abilities — in particular, to reach that son who is not mentioned in the Haggadah*, that is, the one who does not participate in the Seder* — as my letter addressed to all for this festival of Pesach explained (see note 3), which you have surely read. I would like to know what you accomplished in this matter.

With my blessing to convey good tidings of all of this,

ה'שצו

ב"ה, כ"ה ניסן, תשי"ז
ברוקלין.

שלום וברכה!

במענה על מכתבו מי"א ניסן. - נעם לי לקרות בו שהוסיף קביעות עתים בלימוד תורת החסידות ובודאי אינו מסתפק באותן השעות שלומד עם פלוני אלא גם לעצמו חוזר על הענינים והעיקר שמתבונן בתוכנם ע"מ להסיק מסקנות בהנוגע לפועל ובחיי היום ימים, וכידוע הפתגם החסידותי, שאותה השעה ביום שעוסקים בה בתורת החסידות צריכה שתתפשט בכל שאר שעות המעת לעת, וידוע דבר המשנה, המעשה הוא העיקר.

ובמה שכותב אשר כשתופסים כל אפסותו של אדם הבל רעיוניו, קשה להמלט מדכאון. -

ידוע הפירוש הפנימי של המשנה, שכר מצוה מצוה, כמבואר בתורת החסידות שמצוה ענינה גם צוותא וחיבור עם מצוה המצוה, אשר חיבורו עם ממה"מ הקב"ה מהפך את האפס הנ"ל ליש האמיתי כביכול, ובכל רגע יכולים להתקשר ולהתחבר כיון שהאפשריות לעבוד את השם היא בכל הענינים עד שאמרו רז"ל כל הנשמה תהלל י-ה אשר על כל נשימה ונשימה יש להלל להשי"ת, ז.א. שביכולת האדם לעשות אפילו נשימה שלו, אף שלכאורה הכרחית היא, עבודה לו ית', ועיין ג"כ תניא פרק ל"א - דף מ' ע"ב - תיקר נפשו בעיניו כו' שלא לערבב ולבלבל שמחת הנפש וכו'.

במ"ש אשר נדמה לו, שמה שמזמינים אותו לכינוסים וכיו"ב הוא בתור עתונאי ולא כיהודי המבקש להתקרב וכו' - לכאורה אינו מובן למאי נפק"מ בו, כיון שיודע בעצמו שמשתתף הוא לא רק בתור זה שמבקש להתקרב אלא גם בתור זה שכבר נתקרב והרי מחשבתו של המזמין אינה ביכולת לשנות את המציאות, ולאידך גיסא אם מרגיש בעצמו שמשתתף רק כעתונאי (שתקותי שהרגשה זו אינה מתאימה כלל להמציאות) הרי בו תלוי הדבר לשנות את זה, והשינוי יכול להעשות בשעתא חדא וברגעא חדא ועוד להוסיף, אשר בזמננו זה שהכרח השעה הפצת המעינות חוצה, כל אלו המשתתפים בהתועדות וכינוסים ויכולים להביא אחרי זה ניצוצי האור והחום מהתועדות אלו לחוג שלא השתתף בהתועדות, ה"ז מזכותם וחוב קדוש שלהם, ואם המשתתף הוא עתונאי, אף שהשתתפותו הוא כאח לדיעה, מחובתו וזכותו לנצל האפשריות להביא הענין לקוראי העתון שבטח כמה מהם לא ידעו אודות הענין לולא קריאתם עד"ז בעתון, וק"ל...

בטח ניצל ימי הפסח להפצת היהדות והפצת המעינות מתאים לכל אפשריותו ובזה גם לקרב אותו הבן שלא נזכר במפורש בהגדה, היינו שאינו נוכח כלל בסדר, וכמבואר במכתבי הכללי דלחג הפסח זה, שבטח קרא אותו, ואתענין לדעת מהפעולות שלו בזה.

בברכה לבשו"ט בכל האמור.