Igrot Kodesh · Letter 6367 — Faith & Bitachon

By the grace of Hashem*,

5 Tammuz* 5718,

Brooklyn, New York,

To the attention of Dr. Chanoch Reinhold,

Shalom* u'vracha*,

I have duly received your letter of 30 Nissan*, whose delivery was delayed beyond the usual and which therefore reached me in the days close to the festival of Shavuos*. This is why my response has been deferred until now, due to my many occupations, and you will please excuse me. You ask me about the relationship that should be established between the educator and the family of the student, in particular within the framework of the Youth Aliyah*, whose members come from milieus whose morality is open to question. This has the consequence that the educator finds himself led to form the child, to guide him on a new path, which calls into question the relationship he maintains with his parents and his family. This is particularly the case for our Sephardic* brothers, immigrants from Morocco. You ask me what I think about this.

To respond to you, I will first introduce a fundamental concept concerning youth in general. Ordinarily, young people do not accept compromise. Their vision of the world is monolithic. Consequently, if one calls into question some of their principles, succeeding in convincing them that they are erroneous, one will cause the entire edifice to collapse. How much more so is this the case when one touches domains or values that the student considers fundamental. If one observes the life of our brothers from the Oriental communities, one can verify that their vision of the world, conditioning their actions, their words, and their thoughts, on a daily basis, from the most remote times and still until our days, is based on an unshakable faith in the Torah*, in the Tradition, and in its mitzvos*, as well as on an absolute trust, a total submission to parents and teachers, who determine what conduct should be, not only toward Hashem*, but also between men. It is thanks to this absolute obedience, which our Sages* call "acceptance of the yoke," that they have maintained themselves religiously, that they have preserved their qualities, their modesty, in the countries where they lived, until now, in difficult conditions, in an environment generating multiple trials, in a climate where adulthood began several years before the practice customary in the Ashkenazic* communities, with all the attractions and all the trials that this implies.

It follows from this analysis that every calling into question, every weakening, every attack upon this submission will necessarily cause the collapse of the worldview of an immigrant coming from Morocco or Yemen, will suppress every restraint, every capacity for self-mastery and will abandon him to his fate, in his struggle against the evil inclination. You can imagine what may result from this. And, the consequence may be even more grave in interpersonal relations than in the relationship with Hashem*. Indeed, the fear of punishment, for example imprisonment, is effective only if it is accompanied by a worldview integrating the sacred, the good, the moral, and rejecting all that opposes it. It is quite evident that one cannot, in a single instant, replace submission to the father or to the previous teacher with trust in the educator, the new teacher, who has opposing expectations. From the moment the young man or the young woman rejects authority a first time, they will not fear doing so a second, then a third time.

In light of all of this, my position is very clear. As long as a structured and solid worldview has not been conceived, to the fullest extent possible, adapted to the comprehension of a certain youth, one does not have the right to call into question their current conception. For, one will not succeed in destroying in order to rebuild subsequently. In the meantime, these young people may experience a fall, without the possibility of rising again afterwards. I am not considering here the religious aspect of their situation. I am analyzing it solely from the pedagogical and moral angle, for your letter seems to indicate that such was your question. Certainly, I understand your concern, for it is impossible to leave these young people in the situation that was theirs, in a remote corner of Morocco, without any development. For all that, one also does not have the right to go to the other extreme, to change them radically, to uproot the values that have been theirs for many generations, in order then to attempt to graft onto them a foreign culture, which is entirely unfamiliar to them. In this matter, one must advance step by step, beginning with the foundations. In other words, one must influence these young people through the intermediary of their parents and their teachers or, if it is necessary to do so directly, without calling into question the values they consider incontestable.

Of course, such a path is long, but the happiness of an entire generation depends on it, which implies moral harmony, health in the literal sense and with all that it can imply. These young people must occupy a healthy place within society. And, it is justified to extend by several additional years the process of adaptation to the life of our era of our brothers who have come from Morocco or Yemen, provided that they maintain themselves in good health and in integrity, at least in a relative manner. This primordial and painful problem would merit a much longer analysis, but, as I have said, a letter is not the framework for detailing it as much as would be needed. But, you carry out educational activity and I therefore have good hope that these few lines will suffice to clarify my position, to express my profound pain in the face of the dreadful disorder reigning, in recent years, among the youth, among our brothers, the children of Israel, immigrants from Morocco and Yemen. Each of us, within all of Israel, is entitled to hope and to demand that they take the place of the hundreds of thousands of our luminous young people, who were exterminated in our generation, that of a dark and somber exile.

I hope it is unnecessary to specify what should be quite evident. My intention is in no way, which Hashem* forbid, to criticize our Sephardic* brothers or to attribute to them a bad reputation. In fact, I have learned much about their sufferings and their oppression in their countries of origin. Indeed, we possess there dozens of schools, directed by devoted men, taking an interest in every detail of the life of their students, not only when they are at school, but also before and after that, at home and in the street. For all that, if one wants to repair a situation, one cannot ignore a single detail. It is forbidden to do so, even to reassure oneself or to calm one's surroundings, for one would thereby weaken the desire to improve the situation and, sometimes, one would even obtain the opposite result.

I hope that you will make use of the abilities that Divine Providence has granted you and of the means offered by your position, within the Youth Aliyah* and childhood services, so that it is indeed, in this case, an Aliyah*, a profound and true elevation, not only in Eretz Yisrael* in the geographical sense and in material space, but also in the moral Eretz Yisrael*. This elevation must be interior and complete, concerning the body and the soul at once. Nothing resists the will, all the more so that, ultimately, these children and these young people are our brothers. In the words of the Alter Rebbe*, author of the Tanya* and the Shulchan Aruch*, their soul is "a part of the Divinity above, truly." The Creator of the world, Who directs it, bears witness that it is said of each of them: "My firstborn son, Israel" and "You are children to Hashem* your Elokim*." With my respects and my blessing,

ו'שסז

ב"ה, ה' תמוז, ה'תשח"י
ברוקלין, נ.י.
לכבוד הד"ר חנוך שי' רינהולד

שלום וברכה!

הנני בזה לאשר מכתבו מיום ל' בניסן שנתעכב בהילוכו יותר מדרך הרגיל ונתקבל בימים המקושרים לחג השבועות, ולכן נתאחר המענה עד כה מגודל הטרדות ואתו הסליחה.

תוכן מכתב כב' הוא בשאלת היחס של המחנך למשפחת החניך, ביחוד בהנוגע לחניכי עלית הנוער הבאים ממשפחות במצב מוסרי גרוע והמדריך צריך להעמיד ולהדריך את הילד לדרך חדשה ונמצא פוגע ביחס הילד להוריו וזיקתו למשפחתו, ובפרט בהנוגע לאחינו הספרדים עולי מרוקו וכו'. ושואל השקפתי בזה.

ובמענה על הנ"ל, יש להקדים תחילה נקודה יסודית השייכת לנוער בכלל, והיא אשר הנוער בכלל אינו נוטה לפשרות והשקפת עולם שלו מתפתחת כחטיבה אחת.

וכתוצאה מזה, כאשר מערערים חלק ומשכנעים אותו כי בטעות יסודו, הרי מזעזעים את כל הבנין. ומכל שכן כשנוגעים בענינים ונכסים שהחניך החשיב אותם ליסודיים.

והנה המתבונן בחיי אחינו מעדות המזרח רואה עד כמה כל השקפת עולם שלהם המחדירה את המעשה והדבור והמחשבה גם בחיים היום-יומיים מקדמת דנא ועד ימינו אלה ממש צ היא האמונה המוחלטת בתורה ומסורה ומצוותי', וכן האמונה המוחלטה והמשמעת הגמורה ביחס להורים ומורים, והן הן הקבועות כל הנהגות שלו, לא רק בענינים שבין אדם למקום אלא גם בענינים שבין אדם לחברו. ורק על ידי משמעת חזקה זו, ובל' חכמינו ז"ל, קבלת עול שלמה זו, החזיקו הם מעמד בין במובן הדתי, בין בעניני מדות טובות, צניעות וכו', במדינות אשר נמצאו עד עתה, בתנאים קשים ובסביבה מלאה נסיונות, באקלים אשר ימי הבגרות מקדימים לבוא כמה שנים לפני מועדם בעדות האשכנזיות, ימי הבגרות עם כל היצרים והנסיונות הקשורים בהם.

זאת אומרת, אשר כל נגיעה, חלישות וגרעון בקבלת עול האמורה מזעזעים את כל השקפת עולמו של העולה ממרוקו, תימן וכו', מסירים את הרסן ואת כח המעצר ומשאירים אותו לנפשו במאבק תמידי עם היצר. ומובנות התוצאות העלולות לבוא מזה.

ואולי עוד יותר בדברים שבין אדם לחברו מאשר בדברים שבין אדם למקום, כי סוף סוף יראת העונש של מאסר וכיו"ב מועילה באם באה ביחד עם השקפת עולם המאשרת את הקדוש והטוב והמוסרי ושוללת את ההיפך.

מובן וגם פשוט שאי אפשר בין רגע להחליף את המשמעת לאב והאימון בו ובמורו לשעבר צ במשמעת ואימון במדריך ומורה חדש הדורש את ההיפך, שהרי הבחור או הבחורה משפרקו מעליהם משמעת פעם אחת אינם נרתעים מלעשות את זה פעם שני' ושלישית.

מכל האמור מובנת השקפתי הברורה, אשר עד אשר יכינו השקפת עולם מיוסדת ומבוססת ככל הצורך המתאימה לרמת ההבנה של נוער מסויים, אסור לנגוע ביסודי השקפת עולם שלו בהוה, כי לא זה המקום צ לסתור על מנת לבנות לאחר זמן, כי בינתים עלול הנוער אודותיו מדובר לרדת מטה מטה מבלי אפשרות להעלותו מעומק תחת בו ירד.

כל האמור לעיל איננו נוגע כלל בנקודה הדתית שבענין, כי אם בהנוגע להצד החינוכי והמוסרי, כיון שכנראה ממכתבו לזה נתכוין, והגם ששאלתו מובנת צ שאי אפשר להשאיר את הנוער באותו המצב כמו שהי' בפינה נדחת במרוקו מבלי כל שנויים, אבל מובן גם כן שאסור לאחוז בקצה השני, ז.א. לטלטלו בכף הקלע מן הקצה אל הקצה, לשרש את כל שרשיו במשך כמה וכמה דורות ואחר כך להתחיל לנסות לנטוע אותו בתרבות זרה ומוזרה לו בתכלית. והדרך בזה צריכה להיות צ צעד אחר צעד ולהתחיל לא בהיסודות. במלים אחרות, להשפיע על הנוער על ידי האבות והמורים שלהם, ובמדה שצריך להשפיע על הנוער באופן ישר צ לעשות זה מבלי לנגוע בענינים המקודשים בעיניהם ללא כל ספק.

מובן שדרך זו ארוכה היא, אבל אשרו של דור שלם תלוי בזה, אושר המחייב הרמוני' נפשית, ובזה בריאות כפשוטה ובריאות כמשמעותה צ להעשות חלק בריא מהחברה. וכדאי שיתארך תהליך המיזוג (באופן החיים דתקופתנו כו') של אחינו ממרוקו ותימן וכו' כמה וכמה שנים יותר ובלבד שיצאו ממיזוג זה בריאים ושלימים, עכ"פ שלימים באופן יחסי.

בעי' חיונית ופרשה כאובה זו דורשת אריכות הרבה יותר, אבל, כנ"ל, לא במכתב אפשר לפרטה ככל הדרוש, ולכ' כאיש העובד בשטח החינוך תקותי ששורות האמורות תספיקנה להבהיר השקפתי וגם לתת בטוי לצערי העמוק על השערורי' המבהילה השוררת בין הנוער דאחב"י עולי מרוקו ותימן וכו' במשך שנים האחרונות, ואשר כל אחד מאתנו בתוך כלל ישראל בצדק יכול הי' לקוות ולדרוש צ שהם ישמשו מילואים למאות אלפים מהנוער המזהיר שלנו שנשמדו בדורנו דור גלות וחושך כפול ומכופל זה.

תקותי שאין מן הצורך להוסיף הערה המובנת, שאין ח"ו וח"ו כוונתי להוציא לעז או שם רע על אחינו הספרדים, ובפרט אשר רבות נודע לי מצרותיהם ומצוקתם באותן המדינות משם באו, שהרי נמצאים שם עשיריות מוסדות חינוך משלנו ובראשם עומדים אנשים מסורים העוקבים אחרי כל פרט מחיי התלמידים והתלמידות, לא רק בשעות בהן נמצאים במוסדות החינוך אלא גם בשעות שלפניהן ושלאחריהן ובהמצאם בבית וברחוב. אבל צ בכדי לתקן מצב אסור להעלים עין מפרטי המצב, והעלם עין זה אסור אפילו באם מתכוונים להרגיע את עצמו ולהרגיע את הסביבה, כיון שעל ידי זה מחלישים את המרץ לתיקון ולפעמים גורמים לפעולות בכיוון ההפכי.

ואני תקוה כי כב' ינצל את הכשרונות בם חונן מההשגחה העליונה ואת האפשרויות שניתנו לו על ידי משרתו במחלקת עלית הנוער וילדים, שתהי' עליתם בפנימיות ובאמתיות לא רק לארץ ישראל במובן המקום והשטח הגשמי, אלא גם לארץ ישראל הרוחניות, עלי' פנימית ושלמה, עלית הגוף והנשמה גם יחד. ואין לך דבר העומד בפני הרצון. ובפרט שסוף סוף צ ילדים ונוער אלו אחינו בשרנו עם, ובל' רבינו הזקן בעל התניא והשו"ע נפשם היא חלק אלו-ה ממעל ממש ועל כל אחד ואחד מהם מעיד בורא עולם ומנהיגו צ בני בכורי ישראל, בנים אתם לה' אלקיכם.

בכבור ובברכה.

ו'שסז
נדפסה בלקו"ש חכ"ב ע' 395 והושלמה ע"פ העתק המזכירות.