Igrot Kodesh · Letter 6415 — Faith & Bitachon

By the grace of Hashem*,

23 Tammuz* 5718,

Brooklyn,

To the great Rav, distinguished Chassid* who fears Hashem* and devotes himself to communal needs, of multiple knowledge, Rav S. Y. (note 1: Rav Shlomo Yosef Zevin, of Jerusalem, author of the Talmudic Encyclopedia. See, on his subject, Letter no. 6221),

Greetings and blessings,

I have duly received your book, the second edition of "Personalities and Conceptions," and I thank you for it. Likewise, I have had news of your participation in the Chassidic* gatherings that took place in the holy city of Jerusalem and at Kfar Chabad*. I have also learned that you introduced the new cycle of Tanya* study. May Hashem* grant that for many years to come, you redouble your ardor in the complete Torah*, its revealed part and its hidden dimension. These two studies will possess integrity, which is effective when the hidden teaching appears evidently in the revealed part and the revealed part evidently in the hidden teaching. Iggeres HaKodesh* of the Alter Rebbe*, chapter 26, and various other texts emphasize that the spreading of the wellsprings (note 2: Of Chassidus*) outward is not only a mitzvah* linked to this period but also an absolute necessity. One can verify in practice to what extent this is vital. Indeed, upon this activity depends the practice of the mitzvos*, of which it is said "one shall live by them" — especially in our era of multiple tests, veils, and obstacles. Due to our many transgressions, what the Sages* said about the era of the heel of Mashiach* has been fully realized, and not only in the subtlest manner. Thus, Iggeres HaTeshuvah* of the Alter Rebbe* explains, at the end of chapter 7, that idolatry can be compared to veiling one's eyes when one must give tzedakah*, to becoming angry, or to being prideful. The Gemara* cites many other examples. One can therefore discharge in this manner the words of our Sages* previously cited (note 3: Concerning the necessity of tests and veils). For all that, the generation has not had so great a merit. And this promise is fulfilled only by progressive stages, until... (note 4: The revelation is total).

May Hashem* grant that there be fulfilled what is explained in the discourse that was delivered (note 5: See the Sefer HaMaamarim* 5718, page 471) at the Chassidic* gathering of 12 and 13 Tammuz* this year, commenting on the explanation of our Sages* (note 6: The Rebbe notes at the bottom of the page: "Midrash Shemos Rabbah*, chapter 25, paragraph 8") on the verse: "He raises the poor from the dust." It is said there: "If one lowers oneself to the ground, if your descendants are the dust of the earth, then the time has come to put into practice the promise: 'And you shall spread forth.'" In this way, the breaker of barriers, the king Mashiach*, will stand before us. I send you my respects and my blessing to convey good news of communal accomplishments and personal concerns. Of course, physical health belongs among personal concerns and is even one of the foremost among them, as the Rambam* specifies at the end of chapter 3 of his Laws of Opinions.

M. Schneerson,

N.B.: This year, a question was posed to me by someone who crossed the time-zone boundary during the period of the Omer* and who thus found himself with a count of one day more (note 7: See, on this subject, Letters no. 6298 and 6504. See also the Likkutei Sichos*, volume 7, from page 285, and volume 12, from page 168). This man therefore inquired about the manner in which he should count and about the necessity of saying the blessing during this Omer*, after having crossed this time zone.

I emphasized to him that another question was even more important: how should he celebrate the festival of Shavuos*? In my humble opinion, regarding the count and the blessing, it is clear that he must continue according to the way he himself has counted, for it is out of the question to repeat the same count twice. He may therefore say the blessing, for good must not be... (note 8: Withheld from the one who can hold it). But he may also listen to the blessing pronounced by someone who is here and thus discharge his obligation. Indeed, this blessing is said on the mitzvah* proper and not on the count of the days. It is therefore not excluded that the one who says it does so for the thirtieth day and the one who listens, for the thirty-first. Regarding the festival of Shavuos*, this is fixed neither by a date in the month nor by the decision of the court. It is celebrated at the conclusion of the count of seven weeks. Now, this man has counted forty-nine days which, according to the Torah*, are indeed complete for him. He will therefore celebrate Shavuos* according to his own count — that is, one day before the other people in the same location. For all that, this practice may surprise his surroundings, and I therefore prescribed that he find at least two other Rabbanim* who rule the halachah* and who share this opinion. You are in contact with him for his literary work and it seems that you have reviewed for him responsa of several of the later Sages*. If you contest this interpretation, you will kindly let me know, of course presenting your own. I thank you in advance.

In this regard, another point must also be mentioned, concerning one who does not know on which day of the count he finds himself. You discuss this situation in your book "The Festivals in the Halachah," in the chapter "Count of the Omer," and you reproduce the opinion of the responsa Dvar Avraham*, according to which one does not pronounce a blessing when in doubt. Indeed, counting means identifying the day in a certain manner, so that a blessing is inconceivable when one is in doubt. Likewise, I saw in the journal Shaarei Tzion*, seemingly in the publication of 5695 (note 9: 1935), for the title page is missing from the copy I have, a position that seems logical, which was presented in the name of Rav R. I. A. Vinegard. This position radically contradicts the one just presented. If one accepts that the halachah* is ruled in this way, it means that one never properly fulfilled the mitzvah* of counting the Omer* in the places where the emissaries of the court did not reach, in the era when the court proclaimed the new month after hearing witnesses. This would mean that in those places, one never recited this blessing. Indeed, on 16 Nissan*, one never had clear information, and due to the doubt, one celebrated two days of the festival. One therefore did not say the blessing and did not know how to count. Consequently, the forty-nine days were not complete. How could so astonishing a fact not be mentioned at all by the Talmud*? I do not have the Dvar Avraham* and therefore cannot verify whether he indeed raises this question.

In the second edition of your book, I saw the addition concerning Rav Meltser. Some time ago, I was told that during the years he resided in the holy city of Jerusalem, he devoted himself to the study of the Kabbalah*. Indeed, he then had a study partner for this purpose. I would like to know, first of all, whether this information is accurate. If so, it is a pity that you did not mention it in your article. Admittedly, this point does not directly find its place in the work "Men and Conceptions," but you know the saying of the righteous one, Chassid* and great Rav, Rabbi Hillel of Paritch (note 10: See, on this subject, Letter no. 5150), when he was asked why he observed the mitzvos* in so scrupulous a manner. He answered that he did all of this in order to be able to better integrate the words of Chassidus*. This is self-evident.

ו'תטו

ב"ה, כ"ג תמוז, תשי"ח
ברוקלין.
הרה"ג הרה"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ צנמ"ס

כו'

מוהרש"י שי'

שלום וברכה! בתודה הנני מאשר קבלת ספרו, אישים ושיטות מהדורא שני'. כן קבלתי במשך זמן זה ידיעות מהשתתפותו של כת"ר בהתועדויות אשר בירושלים עיה"ק ובכפר חב"ד ומחידוש לימוד שיעור תניא אשר כת"ר התחיל בו.

ויהי רצון אשר עוד רבות בשנים ירבה חיילים לאורייתא תורה תמימה, הגליא והסתים, ובאופן אשר תמים יהיו, שזהו אמיתית ענין התמימות, שבהגליא יהי' ניכר שחד הוא עם הסתים, ובהסתים אשר חד הוא עם הגליא. והרי ע"פ המבואר באגה"ק לרבנו הזקן סי' כ"ו ובכ"מ, ענין הפצת המעינות חוצה - לא רק מצוה שהזמן גרמא אלא שגם מכריח. וע"פ הנראה במוחש - הוא הכרח חיוני, כי נוגע לקיום המצות עליהם נאמר וחי בהם בפועל, ובפרט בתקופתנו רבת הנסיונות העלמות והסתרים. וכדברי חז"ל בהנוגע לעקבתא דמשיחא - שבעוה"ר נתקיימו לא רק באופן דדקות ודקות דדקות, [ע"ד המבואר באגה"ת לרבנו הזקן סוף פרק ז', שענין עבודה זרה, הר"ז גם בהעלמת עין מן הצדקה, הכועס, או מי שיש בו גסות הרוח, וכהנה רבות בגמרא], שאפשר לצאת בו ידי חובת קיום דברי רז"ל האמורים, אלא שעד כדי כך לא זכה הדור, שיורדת ההבטחה דרגא אחר דרגא עד וכו'.

ויהי רצון אשר יקוים ע"ד המבואר במאמר שחזרו עליו בהתועדות י"ב וי"ג תמוז השתא - בפירוש מרז"ל: מקים מעפר דל: לכשיהיו יורדים עד לעפר והי' זרעך כעפר הארץ, הרי אז הגיע זמן קיום היעוד ופרצת, ויעלה הפורץ לפנינו הוא מלכא משיחא.

בהוקרה ובברכה לבשו"ט בענינים הכללים ובענינים הפרטים, ומובן אשר עניני בריאות הגוף בכלל ענינים הפרטים ולראשונה, וכדברי הרמב"ם הלכות דיעות סוף פרק ג'.

מ. שניאורסאהן
נ.ב.

נזדמנה לידי שנה זו שאלת אחד שעבר קו התאריך באמצע ימי הספירה ובמילא נתוסף לו יום במספרו, ונסתפק בהנוגע למנין ולברכה - במשך ימות הספירה לאחרי עברו קו התאריך.

ועוררתי אותו שנוגעת עוד יותר השאלה - בהנוגע לחג שבועות שלו. ולפע"ד נראה בהנוגע למינינו ולברכה, שאף שאין ספק שצריך להמשיך דוקא בספירתו שלו, שהרי מופרך לכפול ספירה אחת פעמים, ויכול ג"כ לברך, הנה מהיות טוב אל וכו' - וישמע הברכה מאחד שבכאן ויכוין לצאת בה [שהרי הברכה היא על עצם המצוה, ולא על מספר היום, שלכן אין סתירה במה שלהמברך הוא יום שלשים ולהשומע ל"א יום].

ובהנוגע לחה"ש, הרי כיון שאינו תלוי בימי החדש ואינו תלוי בבית דין, אלא - תיכף לאחרי שכלה ספירת שבע שבועות, והנ"ל ספר מ"ט יום ע"פ התורה ותמימות הם אצלו, עליו לחוג חה"ש למספרו, ז.א. יום אחד קודם לבני המקום, כאן. אלא שמפני התמי' בעיני "העולם", הוריתיו למצוא עכ"פ עוד שנים - מורי הוראה, שגם דעתם יהי' כנ"ל.

וכיון שכת"ר בקשר עם עבודתו בספריו כנראה שעבר על כמה שו"ת מהאחרונים, בטח אם ימצא שקו"ט בזה, יודיעני, כמובן בצירוף דעתו הוא. ות"ח מראש.

דא"ג, עוד בענין זה, בהנוגע לברכת מי שמסתפק באיזה יום לספירה עומד, שהובא ג"כ בספר כת"ר מועדים להלכה פרק ספה"ע, ומעתיק שם סברת שו"ת דבר אברהם, שאין לברך על ספרית ספק, כיון שעצם ענין הספירה הוא - ידיעה ברורה דיומא, ואין מקום לברך באם ספק בידו, עד"ז מצאתי במכ"ע שערי ציון [כנראה שנת תרצ"ה (חסר השער - בטופס זה שבידי)] נזכר בשם הרב רי"א ווינגרד - ואף בסברא שכלית היא, אבל נגוד לסברא זו בהחלט הוא, שאת"ל שכן הוא הדין, הרי בכ"מ שלא הגיעו השלוחים (בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראי') - לא קיימו מצות ספירת העומר (כדבעי) מעולם, ופשיטא שלא ברכו עלי', שהרי בששה עשר בניסן עדיין לא היתה ידיעה ברורה בידם, שהרי חגגו יו"ט שני מפני הספק, ובמילא לא יכלו לברך, ובעצם הספירה - הרי לא היתה בידם ידיעה ברורה. ובמילא חסר גם בהתמימות של כל המ"ט ימים. ואיך זה אפשר שלא נזכר בש"ס ענין תמוה כזה? אין הס' דבר אברהם ת"י, ואיני יודע אם עמד על נקודה זו.

במהד"ש מספרו - ראיתי ההוספה בנוגע להרב מלצר ע"ה. ולפני איזה זמן סיפרו לי, אשר בשנים בם דר כירושלים עיה"ק עסק בלימוד הקבלה, ולא עוד - אלא שהי' זה בחברותא. ואתענין לדעת אם נכונה השמועה, ואם נכונה היא - הרי חבל שלא הזכיר עד"ז במאמרו, כי אף שבאופן ישר אין זה מענין ספרו "אישים ושיטות", אבל הרי ידוע פתגם הרה"צ הרה"ח הרה"ג כו' הר"ה מפאריטש כששאלוהו טעם מה שנזהר כ"כ במצות, ומענתו, אז ער טוט אלץ בכדי בא עם זאל זיך אפלייגין א ווארט חסידות, וק"ל.

ו'תטו
חלקה נדפס בלקו"ש ח"ז ע' 296 חלקה בח"כ ע' 586 חלקה בחי"ז ע' 466 והושלמה ע"פ העתק המזכירות.

מוהרש"י: זוין, ירושלים. אגרות נוספות אליו - לעיל ו'רכא, ובהנסמן בהערות שם.

במאמר שחזרו עליו: סה"מ תשי"ח ע' 471.

נזדמנה לידי: ראה לעיל אגרת ו'רחצ. לקמן ו'תקד. ובארוכה בלקו"ש ח"ז ע' 285 ואילך.

חי"ב ס"ע 168 ואילך.

פתגם... מפאריטש: ראה גם לעיל חי"ד אגרת ה'קנ, ובהנסמן בהערות שם.

*) שמו"ר פכ"ה, ח.