Igrot Kodesh · Letter 6467 — Faith & Bitachon

By the grace of Hashem*,

28 Menachem Av* 5718,

Brooklyn, New York,

To the attention of Mr. Eliezer Livna,

Greetings and blessings,

I received, in its time, your article entitled: "Voluntary Exile," which you kindly sent to me. However, its delivery was delayed more than usual and, due to my many activities, my response was also delayed. Please excuse me for this. I read this article with interest, paying particular attention to its central idea — that is, the analysis of all that is sought as a substitute for the true mission, for the deep vocation of Judaism and of Jews. One can easily understand the serious consequences, the undesirable effects that result from such an approach. I observed that you do not hesitate to formulate statements that are unpleasant for those who hear them. I hope that you will maintain this perspective and that you will reject every substitute, whatever it may be. Indeed, the simple fact of exchanging one element for another shows that one is not acting as one should. The better and more pleasant the imitation, the substitute, the greater the danger, even if, in appearance, following a superficial examination, one does not truly observe a difference (note 1: Between what one does and what one should do) and it seems that at least momentarily, one can thereby quench the thirst of one's mind.

To someone like you, it is surely unnecessary to recall what is, in fact, accepted and admitted by all, at least in concrete practice. Every nation, every people must find its place within matter and the world. But, in this case, we are dealing with human beings and not with a herd of animals. It is therefore clear that their mission is not limited to eating and drinking, to having a fine house. They must, in addition, engage in intellectual activity, bring their mind into play — which distinguishes man from animal. And if this is so for all men, for every nation, how much more is this the case for the people of Israel. Despite the necessity that falls upon them to satisfy their physical needs, Jews do not accord them an essential and deep role. They give priority to the world of thought and of the spirit, which is connected to the soul. For the body is but an instrument enabling one to reveal all these elements. There is therefore no reason to exchange the instruments entrusted for carrying out the mission, to make them the ultimate purpose, even if they are important, fundamental, indispensable for the soul to remain within the body. According to the formulation of our Sages*, "danger (note 2: Literally, 'danger of the soul') pushes aside everything." In such a case, the matter is indeed to ensure that the soul remains within the body. Nevertheless, this is only a means — certainly indispensable, pushing aside practically everything — but ultimately, only a means of carrying out the mission one has received. This is so on an individual level and it applies equally to the communal dimension.

Of course, when someone goes astray and exchanges the means for the purpose, his error can bear on what is not necessary and indispensable. In such a case, one can hope that such a man will become aware of his deviation, following a brief reflection or, in any event, it will at least be easy to make him admit the truth. This is not the case if this instrument is fundamental, indispensable for carrying out the mission. The error is then much more frequent and one finds a substitute, a surrogate more easily. And even one who advances proofs will have difficulty re-establishing the reality, obtaining a change of attitude. Therefore, as I was saying, the risk of turning away from the entrusted mission is much greater.

You mention, in your article, the substitutes with which our brothers, the children of Israel, intend to discharge their obligation — the giving of a check or the participation in a meeting, on several occasions — in order to dispense themselves from the true mission. The undesirable consequences that you describe in this text will necessarily result from this — the loss of all Jewish nature, of all Jewish content. Nevertheless, the man who is not ashamed to express an opinion diverging from that which is commonly accepted warns much more clearly against this grave danger. The destructive consequences of such an approach can already be perceived, in particular within the youth, who are the future of the people. One therefore chooses "finer" substitutes, such as nationalism, the desire for territorial autonomy, for independent power. And even if one has already obtained all of this and fully benefits from it, one must nevertheless not forget that these are only a means. One must demand that this be engraved in the heart and in the mind, that all the members of the body be permeated by it — those of the individual and those of the entire nation (note 3: In order to make it a permanent rule of conduct). For a mission can be linked only to the spirit and to the intellect. According to the expression of Chassidus*, it is necessary that the spirit dominate matter. In other terms, according to the story that we heard from my father-in-law, the Rebbe* (note 4: See the Likkutei Dibburim*, volume 1, page 30a), the Alter Rebbe*, founder of the teaching of Chabad*, defined the service of Hashem* of a man in the following manner: "One must whip the horses so that they cease being horses" or, according to another version: "so that they know that they are horses" — the horse designating here the material. With my respects and my blessing,

ו'תסז

ב"ה, כ"ח מנ"א, ה'תשח"י
ברוקלין, נ.י.
לכבוד מר אליעזר שי' ליבנה

שלום וברכה!

בעתו קבלתי מאמרו "הגולה מרצון" שהואיל לשלוח לי, אלא שנתאחר בדרך הילוכו יותר מהרגיל, ומרוב הטרדות נתעכב המענה שלי, ואתו הסליחה.

קראתי מאמרו בהתענינות ובשימת לב מיוחדת לנקודה התיכונה שבו, הוא ע"ד התחליף שמחפשים להמיר בו את התפקיד האמתי והנקודה הפנימית של היהדות והיהודים, ודעת לנבון נקל התוצאות הרציניות ובלתי רצויות היוצאות מזה.

ובראותי שכ' לא יחת מלהביע דברים שאין דעת הצבור נוחה מהם, תקותי שילך בכוון זה לשלול כל תחליף איזה שיהי', שהרי עצם ענינו של תחליף מדגיש שאינו מה שצריך להיות. ומזה מובן כל מה שהחיקוי - התחליף טוב ויפה יותר - כן תגדל הסכנה, אף על פי שלמראית עין או בהשקפה שטחית לא ניכר ההבדל כל כך ועלול לרוות לשעה קלה צמאון הנפש.

לדכוותי' למותר להדגיש מה שמוסכם ומקובל, לכל הפחות להלכה אם לא למעשה, שאף על פי שמההכרח הוא שלכל אומה ועם תהי' אחיזה בעניני הגשם והעולם, אבל כיון שהמדובר הוא בבני אדם ולא עדרי צאן ובקר, הרי פשוט שאין תפקידם מצטמצם בעניני אכילה ושתי' ודירה נאה וכדומה, אלא תפקידם דוקא בענינים הקשורים בשכל ורוח שהם יתרון למדבר על החי, ואם כן הדבר בהנוגע לשאר בני אדם ולכל אומה ולשון, על אחת כמה וכמה בהנוגע לעם ישראל, שלמרות ההכרחיות בענינים הקשורים במילוי צרכי הגוף, אין אלו מהווים תפקידו העקרי והפנימי, אלא דוקא ענינים שמקורם בעולם המחשבה והרוח, היינו מה שקשור עם הנשמה, והגוף הוא רק כלי להוצאים לפועל. ואין להחליף האמצעים למילוי התפקיד ולעשות מהם התפקיד עצמו. ואפילו אם האמצעים הם הכרחיים וחיוניים הנוגעים לקיום הנפש בגוף. ובלשון וסגנון חכמינו ז"ל - פקוח נפש דוחה הכל, שמשמעות המלה "נפש" במאמר זה הוא קיום הנפש בגוף, אבל כאמור אין זה אלא אמצעי, אמנם הכרחי ודוחה (כמעט) הכל, אבל בכל זאת רק אמצעי למילוי התפקיד. וכמו שזהו כך בנוגע להפרט - כן הוא בנוגע להכלל.

והנה מובן שאם יש טועה ומחליף אמצעי בתפקיד, הרי אם הטעות הוא באמצעי שאינו הכרחי וחיובי, יש לקוות שהטועה בעצמו יכיר בטעותו בהתבוננות כל שהיא, או על כל פנים - נקל להעמידו על האמת. מה שאין כן אם האמצעי הוא חיוני והכרחי למלוי התפקיד, שאז הטעות שכיח יותר והתחליף והתמורה עלולים יותר, ואפילו כשבאים להוכיח להם באותות ומופתים וכו' - קשה יותר להעמידם על האמת שיהיו מודים ועוזבים. שלכן, כנ"ל, הסכנה שיזניחו את התפקיד גדולה הרבה יותר.

ולכן כשהתחליפים שכ' כותב אודותם במאמרו - שבהם כמה מאחב"י רוצים לצאת ידי חובתם, על ידי תרומת טשעק או ביקור אסיפה איזה פעמים וכיו"ב, כדי להתפטר ממילוי תפקידם האמתי, מוכרח שיביאו סו"ס התוצאות הבלתי רצויות שכ' כותב עליהן במאמרו הנ"ל, התרוקנות מכל מהות יהודית ותוכן יהודי וכו'. אבל עם כל זה, מי שלא נרתע מלהביע השקפה שאינה עולה בד בבד עם המקובל על רוב הצבור, יתריע על הסכנה הנשקפת והגדולה פי כמה, והתוצאות ההרסניות כבר נראות בפעולתן - בעיקר בין הנוער, עתידו של העם - מתחליפים יותר "דקים", כגון תחליף על ענין המדיניות, טריטורי' עצמית ומשטר עצמי, שאפילו אם השיגו את הדבר במלואו ונהנים ממנו במלואו, אין לשכוח שגם זה אינו אלא אמצעי, ולדרוש שיהי' דבר זה חקוק בלב ובמוח, באופן שיחדיר כל אברי הגוף של היחיד וכל אברי הקומה של הכלל, שהתפקיד הוא דוקא ענין שקשור עם ממשלת הרוח והשכל, ובסגנון החסידות - הגברת הצורה על החומר. נוסחא אחרת, על פי סיפור ששמענו מכ"ק מו"ח אדמו"ר, שכ"ק אדמו"ר הזקן מייסד תורת החב"ד הורה דרך בעבודת האדם בסגנון זה: "מ'דארף שמייסן די פערד, אז די פערד זאלן ווערן אויס פערד". ובנוסח אחר "אז די פערד זאלן וויסן אז זיי זיינען פערד" - רצונו לומר "פערד" במובן החומר.

בכבוד ובברכה.

ו'תסז
נדפסה בלקו"ש חט"ז ע' 555 והושלמה ע"פ העתקה.

סיפור ששמענו: ראה לקו"ד ח"א ל, א.