Igrot Kodesh · Letter 6490 — Faith & Bitachon

By the grace of Hashem*,

22 Elul* 5718,

Brooklyn, New York,

To the distinguished Chassid* who fears Hashem*, assumes a sacred

mission, devotes himself to communal needs, filled

with eagerness and of multiple accomplishments,

Rav Alexander Zissel (note 1: Rav A. Z. Bunin. See, on his subject, Letter no. 5355),

Greetings and blessings,

I have duly received your letter and please excuse the delay of my response, a consequence of my many activities. On numerous occasions, I have clearly expressed my opinion that education based on sacred values, which at all times and in every era has been fundamental for our people, the children of Israel, is even more so in the present era and in our Holy Land. It is therefore evident that he or she who devotes himself or herself to this has a happy lot, especially those who have been doing so for several years and have thus acquired the certainty that this is indeed the Mitzvah* they must observe most scrupulously, as several texts of Chassidus* explain, in particular the Iggeres HaKodesh* of the Alter Rebbe*, chapter 7, the Sefer HaSichos* of the summer of 5700 (note 2: 1940, of the Previous Rebbe), at page 22. How much more so when one has been able to observe that one's own efforts have been crowned with success. There is in this, so to speak, the highest reward, as it is said: "You will see the World to Come in your lifetime." The immediate consequence of all this is the following: every thought that casts doubt on the usefulness of such action, that leads one to wonder whether to continue in this direction, does not emanate from the right side (note 3: The side of good). You will also consult, on this subject, the Hayom Yom*, at the date of 23 Sivan*.

Of course, these words are in no way meant to conceal or minimize the negative aspects that you report. But it is clear that our Torah*, Torah* of life, has made known to us that this world, with everything it contains, is indeed the world of the forces of evil and of the "other side," in which actions are difficult and evil, where the wicked are powerful, as the Tanya* says at the end of chapter 6 — not in order to cause discouragement or weaken eagerness, nor even to justify the lack of action of one who has not acted as he should have. Indeed, several texts already explain all of this, including chapter 30 of the Tanya*, and you will also see its chapter 24. In fact, one of the reasons the Torah* revealed all of this to us is the necessity for a person not to become discouraged when confronted with difficulties and veils, sometimes even with an intense struggle — not only from those whose role it is to oppose, but also from those who, seemingly, should have come to his aid. Ultimately, the purpose of man's creation is indeed to serve his Creator. He must therefore do everything in his power and Hashem* will then do what seems good to Him. For we have been given the assurance that in the end, one will emerge victorious from this struggle, since "none of us will be cast away" and "one who says he has made efforts without their being crowned with success — do not believe him."

My intention is also not to claim that, based on what you observe, it is fortunate that you were not integrated into the structure in which you coveted a position, as you explain in the third paragraph of your letter. You will find an exhaustive answer to this in the wonderful story related in the introduction of my father-in-law, the Rebbe*, to the Poke'ach Ivrim*, concerning Rav Yosef, a spiritual guide. The same story, in the words of the Mitteler Rebbe*, is reproduced there at page 34 and emphasizes: "My father (note 4: The Alter Rebbe*), for the sake of one single person, transforms a Torah* scholar into a coachman." Reflect upon this! It concerned the welfare of a single person and it was, in this case, one of the Chassidim* of the Alter Rebbe*, someone who distinguished himself most particularly. And this man was sent to the other extreme and became a coachman in the most literal sense. You will consult the details of this story, which unfolded over several years. Now, all of this is in no way comparable to your own situation, since you provide the education of Jewish children. The Creator of the world, in relation to Whom everything is insignificant, affirms that each one of them is His only child. And it is your task to provide their education, with love. Because of this, you have received the ability and the strength to devote yourself to this activity. Moreover, these are young people. The influence they receive will therefore multiply many times over with time. It is known that the smallest improvement in a seed acquires an immense importance when it becomes a tree bearing fruit.

Regarding all the problems for which you propose a solution, it is quite clear that one cannot issue definitive rules. The decisive criterion in this matter is the pursuit of the greatest benefit. In general, in such cases, one can observe that by avoiding an open confrontation and introducing these ideas in an indirect manner, one causes the opposing camp to grow weary, to forget all of this, and to turn to other concerns. Of course, if a direct confrontation proves necessary, there is no reason to be affected by it, since one is carrying out the mission of the Master of the world. But, as I said, one will arrive at this extreme only after having tried all the others.

According to the common expression, "a shared sorrow is half a consolation," even though it is painful to have to content oneself with such a consolation. Know therefore that I receive letters with the same content as yours from many leaders, in education as in other communal domains. In reading and examining the books of Ethics of previous generations, including over a long period, one will find therein, extensively, the exposition of such complaints, similar to the one you formulate in your letter. Yet it is said: "If the ancients were like angels..." (note 5: We are like men, and if the ancients were like men, we are like donkeys). And the verse Koheles* 7:10 clearly states: "Do not say: 'why were the former days better than these?' for such a question is not asked with wisdom."

Of course, after all this, some still ask a question that seems very powerful: why did Hashem* cause it to be so? But what is the use of asking questions, when what is expected of man is expressed by the verse: "You shall be wholehearted with Hashem* your Elokim*"? In fact, this same question has already been asked by the Rambam*, in the Guide for the Perplexed, in his introduction to the commentary on the Mishnah*, at the conclusion of this text, regarding the statement of our Sages* that "the world was created precisely in order to command that it be so."

It follows from all this that you must multiply actions like those you have carried out until now. And let your heart be assured that this is indeed the Mitzvah* that you must observe most scrupulously and also shine through it (note 6: "Zahir" means both to observe scrupulously and to shine). You will therefore multiply these accomplishments, quantitatively and qualitatively, to the fullest extent possible and even beyond what is possible. Indeed, man's capacities are modified by his motivation and, as our holy Torah* rules: "when a man sanctifies himself slightly here below, he is greatly sanctified from above." You will do so with joy and inspiration. We have been given the assurance that joy breaks all limits, including those of the domain of holiness and, all the more so, those of the "other side." I therefore await good news of all this. With my blessing that you be inscribed and sealed for a good and sweet year, materially and spiritually,

ו'תצ

ב"ה, כ"ב אלול, ה'תשח"י
ברוקלין, נ.י.
הוו"ח אי"א נו"נ מלאכתו מלאכת שמים

עוסק בצ"צ

בעל מרץ ורב פעלים מו"ה אלכסנדר זיסל

שי'

שלום וברכה! הנני מאשר קבלת מכתבו, ואתו הסליחה על עיכוב המענה מרוב הטרדות.

והנה כתבתי דעתי ברורה כמה פעמים, אשר אם בכל הזמנים והתקופות החנוך על טהרת הקדש הוא מהענינים החיוניים של עמנו בני ישראל, על אחת כו"כ בתקופתנו זו ובאה"ק ת"ו. ומזה מובן וגם פשוט אשר אשרי חלקו של כל אחד ואחת המתעסק בזה, ובפרט במשך כמה שנים שזוהי הוכחה מוחלטה כי היא המצוה בה צריך להיות זהיר טפי, וכמבואר בכמה מקומות בדא"ח ומהם "באגה"ק לרבינו הזקן סי' ז', ובס' השיחות קיץ ש"ת ע' כב, וביחוד כשראה פרי טוב בעמלו, והרי זהו מעין השכר הכי נעלה דעולמך תראה בחייך.

כתוצאה מידית מהאמור, הרי מובן שכל מחשבה המטלת ספק בתועלת העבודה הזאת, ואם רצוי להמשיך בה מקורה לא מצד ימין וכו', ועייג"כ היום יום, כ"ג סיון.

מובן שבכל הנ"ל אין הכוונה כלל וכלל להעלים או למעט הענינים השליליים אודותם כותב. אבל הרי ברור הדבר שמה שהודיעתנו תורתנו תורת חיים אשר עולם הזה ומלואו נקרא עולם הקליפות וסט"א ומעשיו קשים ורעים והרשעים גוברים בו (תניא סוף פ' ו) הוא לא בשביל לגרום ליאוש או להחליש המרץ, ואפילו לא בשביל להצדיק גרעון בפעולות באם לא עביד כמאן דבעי למעבד, שהרי שלילת כל זה מבוארת בכמה מקומות ומהם גם בתניא פ' ל' ד"ה והנה באמת גם מי וכו', וראה ג"כ שם פ' כ"ד.

אלא ההודעה האמורה אחת ממטרותי' שלא יפול לב האדם עליו בהפגשו בהעלמות והסתרים, ולפעמים גם במלחמה עצומה ולא רק מצד אלו שתפקידם לנגד אלא גם מאלו שלכאורה צריכים היו לסייע ביותר. כי סוף סוף, הרי תכלית בריאת האדם היא לשמש את קונו ועליו לעשות המוטל עליו, וה' הטוב בעיניו יעשה, אלא שהובטחנו שסו"ס מנצחים במלחמה זו, שהרי לא ידח ממנו נדח, ויגעת ולא מצאת אל תאמין.

כן אין כוונתי בהנ"ל לומר אשר חלק הטוב הוא כפי הנראה לעינים מה שלא נקלע לאותה המסגרת ששאף אלי', וכפי שמפרש במכתבו סעיף ג', אבל המענה על זה במלואו ימצא בסיפור המפליא הנדפס בהקדמת כ"ק מו"ח אדמו"ר לס' פוקח עורים, על דבר ר' יוסף משפיע, ובל' אדמו"ר האמצעי, הועתק שם ע' ל"ד, דער טאטע האט צוליב א טובה פרטית געמאכט פון א למדן א בעל עגלה. והגע בעצמך, שהמדובר הוא בשביל טובה פרטית, ובאחד מחסידי אדמו"ר הזקן ומבעלי צורה שבהם, שנקלע לקצה השני להיות בעל עגלה כפשוטו, ויעויין שם הסיפור באריכות שהי' למשך כמה וכמה שנים. והרי אין זה בערך כלל למצבו הוא שמחנך בני ובנות ישראל, שעל כל אחד ואחת מהם אומר הבורא עולם אשר כולא קמי' כלא חשיב ממש, שזהו בנו יחידו, ונמסר להתחנך על ידו מתוך חיבה ובהקדמת נתינת היכולת והכח לטפל בחינוכם. ועוד שהמדובר הוא בנוער, זאת אומרת שכל הטבה במצבם הרי במשך הזמן מתגדלת פי כמה, וכידוע הדוגמא משיפור הכי קטן בגרעין שנוגע ביותר וביותר, כשגדל להיות אילן נושא פירות.

בהנוגע לכל אותן הבעיות אודותן כותב איך לתקן, מובן שאין לקבוע בזה מסמרות, והנקודה המחלטת בזה היא באיזה אופן יהי' המקסימום של התועלת. אבל בכללות רואים במוחש בענינים כמו אלו שכשמשתמטים ממלחמה באופן גלוי, אבל מחדירים כל הענינים כאילו דרך אגב וכו', הרי סו"ס הצד שכנגד ווערט פארמאטערט ומסיח דעתו לענינים אחרים. ומובן כשרואים צורך במלחמה גלוי' אין להתרשם גם מזה כי הרי הולכים בשליחותו של אדון העולם, אבל כנ"ל זהו לאחר שנוצלו האופנים האחרים.

על פי מאמר העולם צרת רבים חצי נחמה (אע"פ וואס אך און וויי צו אזא נחמה), מקבל אני מכתבים בתוכן דומה לשלו מכמה וכמה עסקנים, הן בשטח החנוך והן בשטח עסקנות ציבורית בכלל. והקורא ומעיין בספרי מוסר מדורות שעברו, אפילו מכו"כ דורות, הרי ברובם ככולם ימצא תלונות על מצבים דומים לאלו שמתאר במכתבו, אף על פי שידוע המאמר אם הראשונים כמלאכים כו' ומקרא מלא דבר הכתוב, אל תאמר מה הי' שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה (קהלת ז, י).

מובן שעם כל הנ"ל יש מקשים קושיא, ולכאורה היא קושיא עצומה, על מה עשה ה' ככה וכו', אבל בכלל מה תועלת יש בקושיות, בה בשעה שדרך האדם היא כמו שנאמר תמים תהי' עם הוי' אלקיך, וקושיא האמורה הרי כבר עמד עלי' מורה הנבוכים הוא הרמב"ם בהקדמתו לפי' המשניות בפירוש מאמר רז"ל כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה, סמוך לסופו.

המורם מהאמור צ ירבה בפעולות מעין אותן שעשה עד עכשיו, ונכון יהי' לבו בטוח אשר זוהי המצוה בה צריך להיות זהיר טפי, וזהיר מל' לייכטן, ויוסיף בהן בכמות ובאיכות ככל האפשרי, ועוד למעלה מזה, שהרי אפשריות האדם משתנים מתאים לרצונו, וכפסק תורתנו אדם מקדש עצמו מעט למטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה, ויעשה זה מתוך שמחה וטוב לבב, והובטחנו ששמחה פורץ גדר אפילו הגדרים וההגבלות דקדושה, על אכו"כ גדרים והגבלות דלעומת זה.

ואחכה לבשורות טובות בכל האמור.

בברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בגו"ר.

ו'תצ
נדפסה בלקו"ש חכ"ב ע' 350 והושלמה ע"פ העתק המזכירות.

מו"ה אלכסנדר זיסל: בונין. אגרות נוספות אליו - לעיל חט"ו ה'שנה, ובהנסמן בהערות שם.