Igrot Kodesh · Letter 6816 — Faith & Bitachon

By the grace of Hashem,

Erev* Pesach* 5719,

Brooklyn, New York,

To the attention of Mr. Eliezer Steinman (note 1: See, concerning him, letter no. 6563),

I greet you and bless you,

I have had no news from you for a very long time, although I receive tidings of you through the Chassidim* of the Holy Land, may it be restored and rebuilt. On the occasion of the festival of Pesach*, the time of our freedom, which is approaching for us and for all of Yisrael* for the good, I send you my blessing for true freedom — physical and spiritual freedom from everything that obstructs a joyous and enthusiastic service of Hashem. This freedom and this joy will then be preserved throughout the year. I take the liberty of enclosing a copy of my letter addressed to all on the occasion of Pesach* (note 2: This is letter no. 6805), which is, in fact, relevant throughout the year. I hope it will be of interest to you. With my respects, my esteem, and my blessing for a kosher and joyous festival of Pesach*,

You tell me in your last letter that you see no blessing in polemics, that one should distance oneself from all controversy, including when it is for the Name of Hashem (note 3: This refers to the remark formulated by the Rebbe in letter no. 6563, regarding the book published by the recipient of this letter). You will excuse me for not entirely agreeing with you on this point. Not that I am an advocate of controversy for the Name of Hashem, Heaven forbid, but that is not what this concerns. What was proposed was to remove a conclusion that was not at all felicitous. Indeed, a reader of your books, without ulterior motives, will see that you mention therein the name of a certain person. Now, human nature — particularly in our era — is such that a reader does not conduct deep and precise research to determine what is the interest of a certain citation and what reservations should be formulated. Our Sages* taught us in the Mishnah*: "Be careful with your words, lest you be exiled to a place of evil waters, and the disciples who come after you will drink them." Every writer, every author, invests a part of his soul — or in any case must do so — in his books and writings. Thus, the author accompanies his book in all its wanderings. If it is a place of "evil waters," the disciples will be commensurate with that. It is for this reason that one must be particularly careful. And this is indeed the case here.

I return once more to all of this — not to mock, Heaven forbid, that is self-evident — but to express my opinion in view of the next occasions that will present themselves. Likewise, you will perhaps have the opportunity to express the reservations to which you allude in your letter, in the appropriate manner and place.

You continue by affirming that one must show gratitude to every person from whom one has learned at least one letter, at least one word. No creature should be deprived of the reward due to it. But the teaching of our Torah*, Torah* of life, says that in this matter there is an exception to this principle. It concerns faith and what contradicts it — that is, attraction toward another religion. How wonderful, in this regard, are the words of the great master, the Rambam*, at the end of his Mishneh Torah*, in his Laws of Kings, at the end of chapter 11, concerning Yeshu and Mohammed. He states: "They came only to pave the way for King Moshiach*, to prepare the entire world so that all together they serve Hashem." This does not prevent one from alluding to them three times daily in the Aleinu* prayer, in the terms that are known. Now, these words of the Rambam* have practically been forgotten, perhaps due to censorship. According to Jewish Law, there is a great principle that one does not seek mitigating circumstances in such a case. And one who reflects upon the history of Yisrael*, through all its journeys, will be able to verify that it is precisely this uncompromising position that has protected us and allowed us to be "all present this day before Hashem your Elokim*," in the words of the verse (note 4: At the beginning of Parshas* Nitzavim*).

ו'תתטז

ב"ה, ערב פסח, ה'תשי"ט
ברוקלין, נ.י.
לכבוד מר אליעזר שי' שטיינמן

שלום וברכה!

זה זמן רב ביותר שלא קבלתי שום ידיעות ממנו, אף על פי שהנני מתענין מהנעשה אצלו על ידי אנ"ש באה"ק ת"ו.

ולקראת חג הפסח, זמן חרותנו, הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה, הנני שולח לו ברכתי לחרות אמתית, חרות בגשם וברוח מכל ענינים המבלבלים מעבודת ה' בשמחה ובטוב לבב, ולהמשיך מחרות ושמחה זו בכל השנה כולה.

וארשה לעצמי לצרף בזה העתק מכתבי כללי לחג הפסח, אשר באמת כל השנה זמנו הוא, ותקותי שיענין את כב'.

בכבוד ובהוקרה ובברכת חג הפסח כשר ושמח.

במה שכתב כ' במכתבו האחרון שאינו רואה ברכה בפולמוס, וצריך להתרחק מכל מחלוקת אפילו לש"ש וכו', בטח יסלח לי שלא לגמרי אסכים עמו בזה, ולא שח"ו הנני חסיד של מחלוקת לש"ש, אלא שבנידון דידן אין המדובר בנקודה זו, שהרי ההצעה היתה ע"ד שלילת מסקנה בלתי רצוי' כלל וכלל שהקורא בספרי כ' יסיק לפי תומו כשרואה מוזכר בהם שם פלוני, וכטבע בני אדם מאז ובפרט בדורנו, אין הקורא מחפש וחוקר בעומק הענין או בדיוק כל מלה ותיבה עד כמה מהשבח יש בהם בזכרון פלוני ולהבחין אם יש בהם הסתייגות. וכבר הודיעונו חכמינו ז"ל במשנתם - הזהרו בדבריכם שמא כו' תגלו למקום מים הרעים וישתו התלמידים הבאים אחריכם כו', והרי כל מחבר וסופר משקיע חלק מנפשו, או עכ"פ צריך להשקיע חלק מנפשו, בספריו וחבוריו, ולכל מקום שהספר גולה המחבר גולה עמו, ואם הוא מקום מים הרעים, הרי גם התלמידים הם בערך זה, שלכן דרושה זהירות יתרה ויתרה. ועל דרך זה הוא בנידון דידן.

מה שחוזר הנני עוה"פ על ענין זה, פשוט לא ח"ו לקנתר, כי אם להביע דעתי בנוגע להזדמנויות הבאות מסוג האמור. וכן הרי אפשר שתהי' הזדמנות לפרש ההסתייגות אודותה כותב במכתבו באופן המתאים ובמקום המתאים.

במה שממשיך כ' בענין האמור שיש להכיר תודה לכל מי שלמדו ממנו יותר מאות אחת ואף יותר מדבור אחד כו' ואין לקפח שכר כל ברי', הנה הוראת תורתנו תורת חיים בזה היא שישנו יוצא אחד מכלל האמור, והוא בהנוגע לשטח האמונה והיפך האמונה, הסתה לדת אחרת. ועד כמה נפלאים דברי המורה הגדול, הוא הרמב"ם, בסוף ספרו משנה תורה (הלכות מלכים סוף פ' י"א), בנוגע לישו ומוחמד ש"אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד", וביחד עם זה הרי שלש פעמים ביום מזכירים אותם בתפלת עלינו בכנויים הידועים, ודברי הרמב"ם האמורים הרי כמעט שנשכחו (מפני הצנזורה - ? - וכיו"ב). וכלל גדול בדיני ישראל, אשר אין ללמד זכות בענינים כהאמורים, והמתבונן בדברי ימי ישראל במשך זמן נדודיו, הרי דוקא קנאות זו היא שעמדה לנו להיות נצבים היום כלכם לפני הוי' אלקיכם, כלשון הכתוב.

ו'תתטז
נדפסה בלקו"ש חט"ז ע' 561 והושלמה ע"פ העתק המזכירות.

מר.. שטיינמן: אגרות נוספות אליו - לעיל ו'תקסג, ובהנסמן בהערות שם.