Igrot Kodesh · Letter 6898 — Faith & Bitachon

By the grace of Hashem,

18 Sivan* 5719,

Brooklyn, New York,

To Mr. Yitzchak Damiel (note 1: See, concerning him, letter no. 6539),

I greet you and bless you,

As a follow-up to my letter (note 2: This refers to letter no. 6876) responding to the question posed, I send you, enclosed, a second letter. I defer to your discernment to determine the manner of transmitting it and, if necessary, to provide supplementary explanations, should that prove necessary. With my blessing,

* * *

By the grace of Hashem,

18 Sivan* 5719,

Brooklyn, New York,

I follow up on my letter responding to the question you posed to me: "Is there a means by which we, skeptics, can admit the existence of Hashem in a clear manner, without a shadow of a doubt, without it being possible to contest it?" It seems important to me to add the following lines, for a reason that I will explain. In my previous response, I limited myself to the formulation of your question — "to admit in a clear manner, without it being possible to contest" — according to which you wished for a logical answer. It is quite evident that I am not satisfied with this approach, for two essential reasons:

A) In a person in general, feeling and the development of the presuppositions of the mind are more determining than the conclusions reached through reasoned analysis.

B) In a Jew in particular, the intellect is merely a garment of the soul, according to the definition of the Alter Rebbe*, author of the Tanya* and of the Shulchan Aruch*. Now, this soul is "a veritable part of the Divine Above" (note 3: According to the second chapter of the Tanya*). It is therefore the profound dimension of this soul that is the strongest. Now, this dimension does not necessarily reveal itself through the intermediary of the intellect. Concretely, one can verify that an emotional approach proves more effective than an intellectual one.

Despite this, I did not wish to address this notion in my first letter, because of the way the question was formulated, as I said, and above all because I did not want to give the impression that the content of your correspondence, as it stood, was insufficient or could be dismissed on the basis of logic. That is why I am sending you this supplement independently. It is unnecessary to specify that I consider those who posed the question as Jewish men who, whatever their intellectual positions, believe in the veracity of justice and uprightness. And this faith must be so strong that it leads them to sacrifice, including that of their private life, for the defense of this justice and this uprightness, to come to the aid of their fellow — especially when it concerns not merely an individual but a community that is quantitatively and qualitatively significant.

If one sets aside the chains and limitations inherent in the formulation of your question, I permit myself to address you as one speaking to his friend. I see in your letter and in your question that you are young — in any case, sufficiently so to still possess the eagerness and vigor of youth. You are also young in your capacity to revolt against the majority opinion, the moment you deem it necessary to do so. You are, furthermore, capable of modifying your existence from one extreme to the other. In your current conception of the world, you are no doubt aware of what our people experienced in recent years, during the Shoah* and the pogroms. During the last war, several million men of our people were exterminated. Simultaneously, new roles have appeared that were not known until now, or which until then existed only in very limited proportion.

Another point: the blurring of boundaries and the confusion of minds have not only not diminished but, moreover, have intensified in a frightening manner — to the point of passing off darkness as light and bitterness as sweetness, with extreme obstinacy, until compelling thousands, tens of thousands, to accept darkness as light and bitterness as sweetness. In our days, therefore, such is the profound call issued by the inner dimension of the soul of each person. One must stand at the front rank of those who are active and assume their mission — not as a personal obligation, but rather to replace the most active and finest forces of our people, which were decimated by the massacres. It is not enough, as I said, to firmly reject the reversal of values. One must also disseminate the immutable principles of our people, the children of Yisrael*, in the firmest manner, with the eagerness and vigor of youth, until each person becomes the spark that raises the flame of the soul of his entire surroundings. Is this moment truly suited for rhetorical jousting based on rationality? In the meantime, one loses a day, a week, a month, a year — and this loss will never be recovered. One misses opportunities that will never be encountered again. And if this is expected of everyone, how much more so of the young. Indeed, one can concretely observe that the new generation, the young, are much more sensitive to the enthusiastic words of encouragement of those of the same age, who are young like them. Their approach is much more effective than that of a man "old, advanced in days." Moreover, it is accepted with better will.

As I said, I do not wish, in this context, to conduct a rational analysis in order to determine what can be called the immutable values of our people, the children of Yisrael*, nor to define the new roles that have appeared. I defer to each one of you to identify them by consulting the works on the history of Yisrael* that continues, without interruption, for several thousand years. This history is stained with blood, with persecutions without parallel, with particularly harsh trials of which not even the most fragmentary equivalent has been seen for other peoples and other languages. If one meditates upon this history of Yisrael*, you will find only one category of values that have been preserved in all generations and that still exist at the present time, without the slightest modification. In this matter, logical proofs are unnecessary, for these are tangible facts, actions that truly took place, events that occurred, bearing incontestable testimony that the everyday language, the clothing, the culture, the common way of life, the political or economic system are not our eternal and immutable values. All these elements have undergone radical modifications from one era to another, from one country to another. What has remained identical, without change, is the Torah* of life, the concrete mitzvos* in daily existence. In this matter, "the Eternity of Yisrael* will not be denied" (note 4: Shmuel* I, 15:29).

May Hashem grant that these few lines awaken in you profound forces, found in the depths of the soul of every Jew. You will use them concretely, in ever-increasing proportion. And if a reward is necessary, the moral satisfaction will, without a doubt, be the most important. But in any case, it is certain that the Creator of the world, Who directs it, will reward you in what concerns you personally — each person according to his situation and what he needs. With my respects and my blessing to give good tidings,

ו'תתצח

ב"ה, ח"י סיון, ה'תשי"ט
ברוקלין.
מר יצחק שי' דמיאל

שלום וברכה!

בהמשך למכתבי במענה על השאלה הגלוי', מצורף בזה מכתב שני, ואל בינתו אשען באם למסרו, ובאם הן - בהנוגע להסברה נוספת אם יהי' צורך בזה.

בברכה.

* * *

ב"ה, ח"י סיון, ה'תשי"ט
ברוקלין, נ.י.

בהמשך למכתבי מענה על שאלתם הגלוי'

"האם יש דרך שאנו כספקנים, נוכל להווכח באמתת מציאותו של

אלקים - ובברירות, בלי שום פקפוקים ואפשרות של פקפוקים?" -

הנני מוצא לנחוץ להוסיף השורות דלהלן, מפני הטעם שיתבאר.

במעני הקודם צמצמתי את תשובתי בהתאם לנוסח השאלה - "להווכח... בברירות, בלי שום פקפוקים" כו' - שזה מורה שרוצים מענה הקשור בהבנה והשגה.

מובן מאליו, שגישה זו לא הניחה את דעתי ומפני שני טעמים עקריים: א) באדם, בכלל, הרי ענין הרגש והתפתחות הנחות בנפש - קובעים יותר מאשר מסקנות שאדם מגיע אליהן על ידי השכל. ב) באיש ישראל, בפרט, אשר השכל אינו אלא לבוש הנפש, כנוסח רבינו הזקן (בעל התניא והשלחן ערוך), והנפש היא חלק אלקה ממעל ממש, הפני' אל הנפש, ולאו דוקא על ידי אמצעות השכל, כוחה יפה יותר. והרי רואים במוחש שבנפש - הרגש פעיל יותר מאשר השכל.

למרות הנ"ל, לא רציתי לנגוע בענין זה במכתבי הראשון, כנ"ל מפני נוסח השאלה, והעיקר - מפני שלא רציתי להניח מקום לחשוב שתוכן המכתב כמו שהוא לא מספיק, או שאפשר לשלול אותו בשכל וכו'. ולכן הנני בא בהמשך זה בפני עצמו.

למותר להדגיש - שהנני דן את השואלים בחזקת איש ואשה הישראליים, אשר איך שלא יחליטו בשטח השכל - מאמינים הם באמתיות הצדק והיושר, ואמונה זו חזקה היא עד כדי הבאת קרבנות, ואפילו קרבנות בחייהם הפרטיים, למען הצדק והיושר ולמען הביא עזר לזולת, ביחוד כשהעזר הוא לא רק ליחיד אלא לחברה המרובה בכמות ובאיכות.

ולכן, בהסיר הכבלים וההגבלות שבנוסח השאלה, הנני מרשה לעצמי לפנות אליהם, כדבר איש לרעהו, והוא:

רואה אני מכתבם-שאלתם כי צעירים הם, על כל פנים, צעירים עדיין במרץ וכח עלומים, וצעירים גם כן בפרט זה, שכוחם יפה למרוד בדעת הרוב, אם רק יגיעו לידי הכרה שצריכים לעשות כן, ולעשות שנוי בחייהם מן הקצה אל הקצה.

בטח לא נעלם מהם - בחשבון עולמם בהווה - מה שעבר על עמנו במשך השנים האחרונות בימי השואה וגזירות השמד, אשר כמה מליונים מבני עמנו נשמדו בשנות המלחמה האחרונה, ומאידך גיסא נתוספו כמה תפקידים חדשים שלא היו עד עתה בכלל, או שהיו רק במדה מצומצמת.

ועוד נקודה, והיא אשר טשטוש הגבולין ובלבול המחות לא רק שלא נתמעטו בתקופתנו, אלא להיפך עוד גברו באופן מבהיל, עד שאומרים לחושך אור ולמר - מתוק, ומתוך עקשנות קיצונית - עד כדי לכפות אלפים ורבבות לקבל את החושך בתור אור ואת המר בתור מתוק.

בשעה זו הנה הקריאה הפנימית לפנימיות הנפש של כל אחד ואחת היא - להיות מהעומדים בשורה ראשונה של פעילים הממלאים תפקידם ולא רק כחובתם הפרטית, אלא גם בתור מלואים הממלאים את הכחות הכי פעילים והכי טובים מעמנו שנקצצו על ידי ההשמדה - לא רק לשלול את חילוף הערכים מן הקצה אל הקצה כאמור, אלא גם להפיץ את הערכים הנצחיים של עמנו בני ישראל, באופן הכי מוחלט, במרץ ובכח עלומים, עד שכל אחד ואחת ישמשו ניצוץ להעלות שלהבת נר הנשמה של כל אחד בסביבתו. והאומנם זו העת לפלפולים בשכל? ובינתים אובדים יום ושבוע וחדש ושנה, אבדה שאינה חוזרת, ומאבדים הזדמנויות בלתי חוזרות! ואם דרישה זו נאמרה כלפי כל אחד ואחד, על אחת כמה וכמה כלפי הנוער והצעירים, כי רואים במוחש שבנוגע הדור החדש, דור הצעיר והנוער, הנה דברי התעוררות והתלהבות מבני גילו, צעירים כמוהו, פועלים הרבה יותר מאשר דברי איש זקן בא בימים, ולא עוד אלא שמתקבלים ברצון יותר.

אין רצוני כאן, כאמור, להכנס להוכחה בשכל מה הם הערכים הנצחיים של עמנו בני ישראל, ומה הם התפקידים החדשים שנתחדשו. הנני סומך על כל אחד ואחת מהם - שיכירו אותם אם יפתחו ספר דברי ימי ישראל הנמשכים בלי כל הפסק זה כמה אלפים בשנה, ספוגים דם וגזירות מאין כמותן ונסיונות קשים ביותר שלא היו כמותם, לא מיני' ולא מקצתי' בכל עם ולשון, ואם יתבוננו בדברי ימי ישראל - ימצאו רק סוג אחד של ערכים שנשמרו משך כל הדורות וקיימים עד עכשיו ולא חל בהם כל שנוי, ואין כאן שאלה של הוכחות בשכל, כי - עובדות כאן, מעשים שהיו ומאורעות שארעו, המעידים בעליל עדות בלתי מוכחשת, שלא הלשון המדוברת, ולא הלבושים תרבות ואורח חיים חיצוני , ולא משטר מדיני או כלכלי הם ערכינו הנצחיים וקיימים, שהרי כל אלה נשתנו ובהחלט מזמן לזמן וממדינה למדינה; ומה שנשאר יציב וקיים בלי שנויים בכל המקומות ובכל הזמנים - הם תורת חיים ומצות מעשיות בחיים היום-יומיים, שהם נצח ישראל לא ישקר.

ויהי רצון ששורות מעטות אלו, בכמות - תעוררנה אצלם כחות הפנימיים הנמצאים בנפשו פנימה של כל יהודי, להוציאם לפועל ובמדה ההולכת וגדלה. ואם צורך בשכר, הרי בטח הסיפוק הנפשי יהי' שכרם הכי גדול, אבל בטוח בורא עולם ומנהיגו שיתן שכרם גם בעניניהם הפרטים, כל אחד ואחת מתאים למצבו וענינו.

בכבוד ובברכה לבשו"ט.

ו'תתצח
מר.. דמיאל: אגרות נוספות אליו - לעיל ו'תקלט, ובהנסמן בהערות שם.

בהמשך למכתבי: דלעיל ו'תתעו.