Igrot Kodesh · Letter 7190 — Faith & Bitachon

By the grace of Hashem,

11 Shevat* 5720,

Brooklyn,

I greet you and bless you,

I am responding to your letter of 4 Shevat*, with what was enclosed. You ask me about the rumor according to which I had addressed a circular (note 1: This refers to letter no. 6918. See also, on this subject, letters no. 7199, 7254, and 7282) to all the institutions and all the Chabad* Chassidim*, on the manner of writing the date of this year, Tav, Shin, Chaf, 5720, with a curved Chaf (note 2: The one at the beginning or middle of a word) and not a long one (note 3: The one at the end of a word). And that no one should dare... (note 4: Do otherwise). This formulation is not exact. In fact, one of the Chabad* institutions asked me about this matter at the end of last year. I gave my opinion, according to which one must write a curved Chaf, but for various reasons, I did not write: "no one should dare..." First of all, I do not accept making every matter into the most severe instruction. In this matter, we can suffice with what has already been stated but, for the time being, has not yet been adopted by all circles of the Jewish people.

The reason I wrote this is essentially the following. The same doubt exists for numbering the paragraphs and chapters of our sacred books, as well as for their pagination. There exists, in this regard, a Jewish custom in force for several hundred years. It is particularly judicious to take it into account and to conform to it, especially if one remembers that previously, the publication of such works was considered a sacred mission. It was undertaken with great scruple, down to the smallest detail. Indeed, many printers were trustworthy and learned, in various places where Jews were found. Now, it is quite evident, and everyone admits, that the paragraphs of the Tur* and the Shulchan Aruch* are numbered with a curved Chaf.

Of course, no proof can be drawn from the fact that certain texts bear a long Chaf. This applies, in fact, to the group of letters Mem, Nun, Tzaddik, Pei, Chaf. Likewise, one writes (note 5: To designate the year 5650 (1890)) sometimes Reish, Nun (note 6: Which is then a curved Nun) Tes, and sometimes Tav, Reish, Nun (note 7: Which is then a long Nun). And one can cite hundreds, thousands of examples, concretely, in the books of our brethren, the children of Israel who are Sefardim*, and in their letters. Another reason explains my position, even though, in my view, the one stated previously is, by itself, determinative. Indeed, the books developing the allusive and esoteric sense state that the letters Mem, Nun, Tzaddik, Pei, Chaf correspond to numbers — the long Chaf being Tav Kuf (note 8: Which corresponds to five hundred). Therefore, why establish a manner of writing that contradicts these numbers, even if it is so only according to the allusive sense? In this regard, you mention, in the circular enclosed with your letter, the cantillation accent of the long letters. Now, your letter was received on the eve of Shabbos* Bo, whose Haftarah* concludes with a long Chaf bearing a cantillation accent.

I conclude once again as I introduced the present letter. Despite all this, I do not appreciate such a manner of formulating, concerning a point as fundamental and essential, even if this does not correspond to the manner of numbering the paragraphs of the Shulchan Aruch*, provided that one puts into practice the content of these paragraphs. With my respects and my blessing,

ז'קצ

ב"ה, י"א שבט, תש"כ
ברוקלין.

שלום וברכה!

במענה למכתבו מד' שבט עם המצורף אליו, בו שואל אודות השמועה שכאילו שלחתי חוזר לכל מוסדות וחסידי חב"ד בהנוגע לאופן כתיבת תאריך השנה תש"כ, בכ"ף כפופה ולא פשוטה, ושלא יהינו וכו'.

סגנון האמור אינו נכון, כי אם, אשר מאחד המוסדות חב"ד שאלו בשילהי שנה העברה בהנוגע להנ"ל, וכתבתי דעתי לכתוב בכ"ף כפופה, אבל, מכמה טעמים, ולא כתבתי דעתי בנוסח האמור, שלא יהינו.

ואחד הטעמים - שאין דעתי נוחה לעשות מכל ענין וענין הוראה חמורה שבחמורות, והרי דיינו בענינים הקיימים מכבר מסוג האמור, שלע"ע לא נתקבלו באיזהו מחוגי בנ"י.

טעמי ונמוקי לכתיבה האמורה, העיקר הוא, אשר ספק האמור הוא גם בהנוגע לציוני הסימנים והפרקים בספרי הקדש שלנו, ציוני העמודים בספרים האמורים וכו', אשר ישנו בזה "נוהג בישראל" משך מאות ומאות בשנים, ומהנכון ביותר וביותר להתחשב עמו ולהתנהג כמוהו, ובפרט בהביא בחשבון אשר בשנים מלפנים הדפסת ספרים נקראת בשם מלאכת הקדש, והתיחסו לזה וגם להפרטים שלה - בדייקנות, ובפרט שכמה מדפיסים היו בעלי סמכא ובעלי הוראה בכו"כ מקומות שהי' בני ישראל, והרי דבר פשוט וכולי עלמא מודה בהנוגע לסימני טור, שו"ע וכו' - שכתוב בכ"ף כפופה.

מובן שאין הוכחה כלל ממה שבמקומות בודדים מוצאים כתוב בכ"ף פשוטה, ועד"ז בשאר אותיות מנצפ"ך, והוא ע"ד שלפעמים כתוב רנ"ת במקום תר"ן, ודוגמאות למאות ולאלפים - בפו"מ בספרי אחב"י הספרדים ומכתביהם.

עוד טעם לעמדתי האמורה [אף שכנ"ל, הטעם הראשון מכריע בהחלט לדעתי] והוא המובא בספרי רמז וסוד, אשר אותיות מנצפ"ך מסמנים המספרים: כ"ף פשוטה - ת"ק וכו', ולמה להנהיג אופן כתיבה שיסתור להנ"ל, אפילו את"ל שאינו שייך אלא בעניני רמז.

דא"ג - לכתבו בחוזר המצורף למכתבו, בהנוגע לדגש באותיות פשוטות, הרי נתקבל המכתב עש"ק בא, שבסיום הפטרה שלה - כף פשוטה ודגושה.

אכפול בחתימה מעין הפתיחה, שלמרות כל הנ"ל אין דעתי נוחה מעשיית אופן כתיבה האמורה לענין יסודי הכי עיקרי, ואפילו שתהי' לא כמו שמצוינים הסימנים בשו"ע, ובלבד שיקיימו את הכתוב בסימנים אלו.

בכבוד וברכה.

ז'קצ
וכתבתי: לעיל חי"ח אגרת ו'תתקיח. ראה גם לקמן אגרות ז'קצט. ז'רנד. ז'רפב.