Igrot Kodesh · Letter 7282 — Faith & Bitachon

By the grace of Hashem,

First day of Rosh Chodesh* Iyar* 5720,

Brooklyn,

To the great Rav, distinguished Chassid* who fears Hashem and devotes himself to communal needs, of multiple knowledge, the Rav Sh. Y. (note 1: Rav Shlomo Yosef Zevin, of Yerushalayim*. See, regarding him, letter no. 7066),

I greet you and bless you,

After an unusual interruption on your part until now, I duly received your letter from the conclusion of Shabbos* and I await the continuation of your good tidings concerning these rabbinical positions (note 2: See, on this subject, letter no. 7265). I also wrote, in this regard, to the Chassid*, Rav Sh. D. Zyslin (note 3: Rav Shaul Dov Ber Zyslin, of Tel Aviv) and to my close relative, the Chassid* Rav A. Z. Slonim (note 4: Rav Azriel Zelig Slonim, of Yerushalayim*, great-grandson of Rebbetzin Menucha Rochel, daughter of the Mitteler Rebbe*). Your letter seems to indicate that the rabbinical position of the Chabad* synagogue of Tel Aviv is merely an internal matter. Of course, my aim is not to complain about the past, but above all to discuss the near future. It is particularly important to ensure that this rabbinical position have an official status, which will enable its holder to exercise influence outside this synagogue, as I have said. To pass from one detail to another while remaining in the same context, I would like to have your opinion as to the candidate who would be in a position to serve as Rav of the Chabad* synagogue of Tel Aviv.

In order, your letter then discusses the manner of writing 5720 (note 5: Tav, Shin, Kaf — with a medial Kaf or a final Kaf. See, on this subject, letter no. 7190), and you seek to draw a proof from the fact that, in certain calendars, a Kaf in the middle of a word is written as if it were final. You deduce from this that it must, a fortiori, be so when this letter is indeed at the end of the word. In my opinion, one cannot advance such reasoning. Indeed, when one writes a final Kaf at the beginning or middle of initials, it cannot properly be called a final letter. But perhaps your point was simply to rule out a final Nun, whose form could evoke the final Kaf. You also say that in certain discourses and letters of our masters, the year 5720 is mentioned with a final Kaf. It seems to me that I responded to a question posed to me on this subject from the holy city of Yerushalayim*, of which you received a copy, that one cannot draw any proof from isolated references. Moreover, Jews are accustomed to employing figures of speech and allusive turns of phrase. Thus, at various references, the sequence of Chassidic* discourses entitled "Sound the Shofar*" of 5650 (note 6: Tav, Reish, Nun) is mentioned with a final Nun, whereas in several writings and letters, one speaks of the year Renas (note 7: Reish, Nun, Tes). Now, this is the ordinary manner of writing these terms in daily use. In my view, this rules out the proofs you mention in your letter.

You also discuss the customs regarding the manner of lifting a Sefer Torah* (note 8: After its reading). Now, it seems that this practice (note 9: The practice about which Rav Zevin inquires) has already been instituted a number of times in your synagogue, because this is how it is done in the synagogue where my father-in-law, the Rebbe, whose merit protects us, prayed. Perhaps you are right in saying that a custom should not be changed, especially since the elderly Chassidim* already practiced thus in past generations, before their arrival in the Holy Land, may it be restored and rebuilt. Nevertheless, the question that currently arises is the following: should one challenge a person's attachment to our masters, even if this sentiment goes beyond the measure? This question can be linked to the following account of our Sages*, reported by Tractate Sukkah* 32b: "He acted in the best manner (note 10: By adopting the position of his master, though it was not shared by the other Sages — namely the choice, for the festival of Sukkos*, of a myrtle branch from which emanate, at each point of the stem, one leaf in one direction and two in the other)... since this is what he (note 11: His master, here Rav Kahana) had expressed with his mouth." Now, the master who gave this teaching did not necessarily take a "branch with two and one" himself. He had merely indicated that it was permissible to do so. Despite this, his disciple "acted in the best manner" by conforming to his opinion and, in this way, demonstrated his attachment to him. How much more so is this the case for what is the subject of our discussion, since it involves, in this instance, a concrete action. Moreover, one who notices the change (note 12: In the manner of lifting the Sefer Torah*) will be led to ask a question, and one will then provide an answer, telling him that such is the custom of our masters, as our Sages* recount regarding Chevron* (note 13: Where the Patriarchs rest. For this reason, the name of this city was mentioned before performing the daily morning sacrifice). As I said before, the essential point in this matter is the following: the return to the prior practice would weaken the position that one must strive to adopt the customs in effect in the synagogue of my father-in-law, the Rebbe. With my respects and my blessing to give good tidings,

M. Schneerson,

ז'רפב

ב"ה, אדר"ח אייר, תש"כ
ברוקלין.
הרה"ג הרה"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ צנמ"ס

מוהרש"י שי'

שלום וברכה!

לאחרי הפסק שלא הורגל כת"ר בזה עד עתה, נתקבל מכתבו ממוצש"ק. ואחכה להמשך בשו"ט בהנוגע משרות הרבנות, וכתבתי בהנ"ל גם להרה"ח כו' הרש"ד שי' זיסלין וכן גם לש"ב הרה"ח כו' הרע"ז שי' סלונים, כנראה מכתבו, הרי הרבנות בביהכ"נ החב"די בתל אביב, לא היתה אלא ענין פנימי בלבד... מובן שאין כוונתי לצעוק על העבר, כ"א בהנוגע לעתיד הקרוב, שכדאי להשתדל ביותר וביותר שיהי' להרבנות האמורה מעמד רשמי, באופן שמאפשר גם השפעה מחוץ לגבול ביהכ"נ, כנ"ל. ומפרט לפרט באותו ענין, אתענין לדעת חוו"ד כת"ר שי' בהנוגע למועמד מתאים לרב בביהכ"נ חב"ד בתל אביב.

על סדר מכתבו במ"ש אודות כתיבת תש"כ, ורוצה להסתייע ממה שבאיזה לוחות נדפס כ"ף שבאמצע בכ"ף פשוטה, שמזה במכש"כ לסוף המלה.

לדעתי אין כאן לימוד באופן דק"ו וכש"כ, כיון שהביאור על כתיבת כ"ף פשוטה בתחלת ובאמצע ר"ת - א"א שיהי' מפני הענין דאותיות סופיות. ואולי נתכוין הכותב לשלול החילוף באות נו"ן כפופה, שהיתה דומה בכתיבתו לכ"ף כפופה וכיו"ב.

כן במ"ש שבאיזה מאמרי דא"ח ומכתבי כ"ק רבותינו נשיאינו, בהנוגע לשנת תק"כ, ה"ה בכ"ף פשוטה לבסוף, - כמדומה העירותי ע"ז במכתבי לשאלה מירושלים עיה"ק בזה (אשר העתקתו נשלח לכת"ר), שאין להביא ראי' ממקרים בודדים, ובפרט שרגיל בבנ"י ענין המליצה והרמז, וכו' [לדוגמא - ידוע "המשך תקעו תר"ן", שבכ"מ מובא בנו"ן פשוטה.

ובכמה כתבים ומכתבים נזכרים מאמרים משנה ההיא בשם "שנת רנת"]. והרי הנדון הוא בכתיבה רגילה מדי יום ביומו, שלדעתי סרו בזה הראיות שכותב במכתבו...

במ"ש אודות מנהגי הגבה וכו' - כנראה ממכתבו כבר הנהיגו זה בביהכ"נ איזה פעמים, ובטענה שכן נוהגים בביהכ"נ בו התפלל כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע,

- והנה אף שלכתחלה אולי צדקו טעמי כת"ר לשלילת שינוי המנהג, ובפרט שכן נהגו זקני אנ"ש בדורות שקדמו בבואם לאה"ק ת"ו. אבל הבעיא עתה - האם יש לנגוע בנקודת ההתקשרות של מי שהוא לרבותינו נשיאינו, אפילו באם מתבטאת היא ביותר על המדה.

ויש לקשר לזה גם סיפור חז"ל (סוכה לב סוף ע"ב) מהדר כו' הואיל דנפיק מפומי' - אף שבודאי בעל הפס"ד עצמו, רב כהנא, לא הידר שיהי' דוקא תרי וחד, אלא רק דנפק מפומי', ולכן על תלמידו להדר לנהוג מתאים לדבריו, שזה מתבלטת השייכות, וכש"כ בנדו"ד, ענין שבפועל. ועוד, הרואה - השינוי יעורר אותו לשאול הטעם ויקבל המענה, שזהו מנהג אבותינו נשיאינו כו', וכמרז"ל עד חברון. וכנ"ל עיקר הנקודה בהאמור הוא, להחזיר עתה המנהג לכמו שהי' ה"ז מחליש העמדה שצריך להשתדל להתנהג במנהגי ביהכ"נ של כ"ק מו"ח אדמו"ר.

בכבוד ובברכה לבשו"ט,

מ. שניאורסאהן
ז'רפב
נדפסה בלקו"ש ח"ט ע' 282 והושלמה ע"פ צילום האגרת.

מוהרש"י: זוין, ירושלים. אגרות נוספות אליו - לעיל ז'סו, ובהנסמן בהערות שם.

בהנוגע משרות הרבנות: ראה לעיל אגרת ז'רסה.

כתיבת תש"כ: ראה לעיל אגרת ז'קצ, ובהנסמן בהערות שם.