Igrot Kodesh · Letter 7484 — Faith & Bitachon

(Marcheshvan 5721)

It (note 1: This response of the Rebbe was written directly on the correspondence of Rav Yaakov Landa, Rav of Bnei Brak. This letter is dated Sunday of Parshas* Lech Lecha* 5721 (1960). See, regarding him, letters no. 7097 and 7544) is indeed so (note 2: The Rebbe had asked Rav Landa, through the intermediary of his son, Rav Eliyahu Simcha, who had visited him, whether he remembered how the Shofar* was sounded, according to the three sounds that constitute the Shevarim*, in Lubavitch*) for personal conduct (note 3: Rav Y. Landa wrote to the Rebbe: "Being in the presence of the Rebbe (Rashab*), I only heard the Shofar sounded by him and I noticed various points about which even an ordinary person would have been surprised. I once spoke about this with the erudite Chassid*, Rav Yaakov Rashal of Riga, who replied: 'What does it matter to me? Is it not the Rebbe who sounds the Shofar?' Now, we do not have the custom of imitating, and I therefore thought that only the Rebbe could sound the Shevarim in this manner and that I, for my part, should adhere to the Shulchan Aruch*."), but one may ask whether the same applies to what is intended to fulfill the obligation of others or, in any case, also that of others (note 4: That is, the Rebbe himself and also other people), all the more so since this concerns, in this case, a commandment of the Torah* and furthermore, this takes place in public. A fortiori is this the case for the sound of the Shofar*, but not for its blessing, since each person is obligated to fulfill this Mitzvah* (note 5: Whereas the blessing is recited only by the one who sounds the Shofar) and must therefore hear clearly in what manner the Shevarim* are sounded (note 6: The Rebbe thus indicates to Rav Landa that the Rebbe Rashab* sounded the Shofar in order to fulfill the obligation of others and that one can therefore derive a teaching applicable to all).

Ultimately, how does one practice (note 7: The Rebbe also asked Rav Landa in what manner the Shevarim were sounded in the various Chabad* synagogues) in the Chabad* synagogues of the various places, with regard to these Shevarim* (note 8: The response of Rav Landa was the following: "My father, the Rav, sounded four sounds for the Shevarim, but in our synagogue, various practices had been established by the father-in-law of my father, the Chassid*, Rav Zichka. These practices were not observed in the other synagogues. It is clear that it did not occur to me to imitate our holy master, the Rebbe Rashab*, including for the customs that it is possible to practice in accordance with the Shulchan Aruch*, but one does not remember that one must do so, whereas the Rebbe actually did so. This is indeed the case for the Shevarim, since the Rebbe sounded more than three sounds")?

ז'תפד

[מ"ח תשכ"א]

אף שכן הוא בהנהגות שלעצמו - צע"ג אם כן הוא במה שעושה להוציא אחרים (עכ"פ - גם אחרים) ובמ"ע מה"ת, ובפרהסיא. ועאכו"כ - בתק"ש (ולא בהברכה) שכאו"א מקיים המצוה, והרי שומע השברים באופן כו'. וק"ל.

סו"ס - איך נהגו בביהכנ"ס דחב"ד בכ"מ, בהנוגע לשברים?

ז'תפד
נכתבה על גליון העתק מכתב הגר"י לנדא מיום א' פר' לך תשכ"א (אגרות נוספות אליו - לעיל חי"ט ז'צז, ובהנסמן בהערות שם. לקמן ז'תקמד) - מענה לשאלת כ"ק אדמו"ר שליט"א אצלו (ע"י בנו מו"ה אליהו שי' ששהה אז בחצרות קדשו) אם זוכר איך היו תוקעים השברים בליובאוויטש.

במכתבו הנ"ל כותב: אני שמעתי בחצרות קדשו נבג"מ תקיעות רק מכ"ק קדה"ק בעצמו והיו כמה דברים, שאפי' היו מוקשים לבן אדם פשוט. ואני דברתי פעם עם הגאון החסיד ר' יעקב רש"ל מריגא והוא ענה לי, מה איכפת לי "ער בלאזט דאך", און נאכטאן, הלא לא נהוג אצלנו. חשבתי שגם ענין השברים הוא דבר השייך רק לרבי, ועלי לעשות כפי שכתוב בשו"ע.

ע"ז כותב כאן כ"ק אדמו"ר שליט"א, שמהתקיעות שהיה הרבי תוקע להוציא אחרים יכולים ללמוד גם הוראה לרבים. ושוב שואל איך נהגו לתקוע השברים בביהכנ"ס דחב"ד בכ"מ. ועל כך השיב הגר"י לנדא:

אבי הרב ז"ל הי' תוקע ארבעה שברים, אבל בביהכ"נ שלנו היו כמה דברים שהנהיג חותן אבי, הרה"ח ר' זישקע נ"ע, מה שלא נהגו במקומות אחרים. ולחקות מה שעשה כ"ק רבנו הק' זצוקללה"ה זי"ע, ודאי לא עלה על דעתי... גם בדברים שאפשר לעשותם גם עפ"י שו"ע, אבל לא נזכרים שצריכים לעשות כן, ורבנו כן נהג כך, כמו למשל בשברים, שרבנו תקע יותר מג'.