Igrot Kodesh · Letter 7535 — Faith & Bitachon

By the grace of Hashem,

8 Teves* 5721,

Brooklyn,

I greet you and bless you,

I duly received your letter of this Sunday, as well as the one that preceded it. I thank you for this good news — the success of the medical treatment. May Hashem grant that she (note 1: Presumably the wife of the addressee of this letter) soon recover her strength and that she herself be able to announce good tidings in this matter.

You also make reference to this institution (note 2: A school directed by the addressee of this letter), which you are considering transferring to a certain organization. It is quite evident that one must, above all, verify the competence, in the domain of education based on sacred values, of those who will receive the responsibility, for this is truly the essential point in this matter, since the students must grow on the foundations of our Torah* and its Mitzvos*. Certainly, it seems that in this matter there is no limit (note 3: That one can always do better), but in this case, one must verify that the education they currently receive will not be reduced. I do not know whether one can obtain such a guarantee within the framework of the transfer or sale contract. Indeed, one can verify in practice that all that concerns the spirit and moral conceptions, including when a commitment is made, is maintained only to the extent that the one who commits himself adheres to it, for, if this is not the case, one can always find a means of justifying oneself (note 4: When one does not hold to one's commitment. Literally: "the gates of explanations are not closed").

If this condition is satisfied in the manner that is fitting, it is good to ask once more whether all of this is truly justified. It would be judicious to reflect upon this after having clearly determined the chances of obtaining a grant for the next school year. I allude to the aid granted by the administrations and by the different organizations. These will undoubtedly determine, in the coming weeks, the budgets they will allocate. Then the situation will be clear and one will also be able to verify the other factors. Based on these two elements, you and your wife will decide what is to be done. Hashem accords His Providence* to each person and He will therefore reveal the good, in every respect, for this institution and for what concerns you personally. This is regarding concrete action.

I now have the obligation, and this is perhaps even a merit, to specify my position on the points you set forth in your letter, in order to justify what you are considering doing. The profound idea of your argumentation is, in this case, the following: much effort, eagerness, and health have been invested in this institution. Now, when one observes its current situation, one is not encouraged to continue the action.

You will understand that I am surprised and astonished by such a manner of formulating the problem. Indeed, the objective of this institution is to ensure the education of the sons and daughters of Israel. Now, if one draws up an assessment, if one wishes to draw a conclusion on the efficacy of the eagerness and efforts invested, one must above all verify the quality of the education dispensed — that is, how many boys and young men put on Tefillin* and pray, thanks to the training they received. The same applies for the girls and young women. Without doubt, many of them are already married; they have built or are building Jewish homes. One must therefore ensure that their home is based on the foundations of the Torah* and the Mitzvos*, ask oneself what would have happened had they not received their education in this institution. It is surely easy to establish this, at least in an approximate manner, thanks to statistics compiled on students of other schools. Our Sages* say that the salvation of a single Jewish soul is equivalent to that of an entire world. How much more is this the case when it concerns dozens of souls, or perhaps even more — dozens of Jewish homes, whose situation regarding the Torah* and the Mitzvos* has an impact upon themselves, upon the generations that follow them, and upon those that will come thereafter, until the end of the world.

Such an analysis is based solely on the Shulchan Aruch* and perhaps also on the books of Mussar*. How much more is this so if one observes the situation with the illumination of Chassidus*, of the teaching of the Baal Shem Tov*, that of the Alter Rebbe*, and their fundamental principles. I will mention here only two ideas. According to a saying of the Baal Shem Tov* (note 5: See, on this subject, letter no. 2985), "a soul descends here below and enters a body for seventy or eighty years solely in order to render a service, material or spiritual, to a Jew." Furthermore, a saying of the Alter Rebbe* affirms that in accomplishing a Mitzvah*, whatever it may be, "the unification that results from it above is immutable and eternal," according to chapter 25 of the Tanya*. This means that if somewhere there is a young man or young woman who recites blessings or reads the Shema Yisrael*, the descent "from a lofty summit to a deep pit," for seventy or eighty years, of all the souls that enabled such a result to be obtained is thereby justified. Moreover, what these souls accomplished above is indeed eternal and immutable.

Even if, for whatever reason, you and your wife are not optimistic, I am convinced that even according to your own evaluation, hundreds of Jewish souls have indeed been saved, through your intermediary, from complete assimilation, Heaven forbid — that they have adopted a way of life based on the Torah* and the Mitzvos*, at least from time to time. Tens of thousands of positive actions are performed thanks to your intervention and your effort. If the conclusion is that all of this was well justified, one must immediately change one's perspective regarding your action within this institution. You must fill yourselves with immense joy and true enthusiasm for all that you have had the merit of accomplishing successfully in this matter. A reflection, even cursory, on all of this will show you that the difficulty according to which you must currently both work to earn your living, whereas in other domains it would suffice for only one of you to work, should not even be raised. Indeed, the means of earning your living is spiritual. It is "planted in the earth, but its summit reaches to the heavens" (note 6: In the image of the ladder in Yaakov*'s dream), which means that it is higher than the heavens while being planted lower than the earth. Starting from the lowest point, it therefore reaches the highest summit. Furthermore, your wife has the merit of having herself accomplished all these actions. Moreover, she also contributes to the accomplishments of her husband. There is no more enviable lot.

All of this could be developed further, but for someone like you, I will content myself with citing a few points. If you analyze the situation objectively, you will do without a long letter sent from another continent. On the contrary, someone on the spot could amply develop all of this. Naturally, I do not ignore the most basic explanation, according to which one can also act for the Torah* and the Mitzvos*, as well as for their dissemination, without being confronted with the difficulties you have endured within this institution. But, essential point, one does not encounter such a situation every day. And you yourself write that the current situation is supernatural. It is the only institution that depends on private individuals. Furthermore, each soul has its own mission, its capacities. A man is therefore not always in a position to exchange one mission for another, whereas he can assume his mission or not, since "everything is in the hands of Hashem, except the fear of Hashem." The Jews therefore have the choice; they receive free will.

This observation leads us to another point, which you also mention and which appears, moreover, between the lines. You consider that her state of health (note 7: That of the wife), having necessitated surgical intervention and medical treatment, is the consequence of the fatigue and efforts she invested in this institution. Now, who can affirm this? Furthermore, the verse clearly states: "If you walk in My Statutes," and Rashi* specifies: "exerting your efforts on the Torah*," then "I will give" all the blessings mentioned in the Parshah*. There is therefore every reason to think that the opposite is true — that the success of the medical treatment and the fact that she is recovering her health are indeed the consequences of the effort and work invested in this institution and what concerns it. If, as your letter seems to indicate, you are convinced that your contribution to Tzedakah* causes intervened in the success of the treatment, you must admit that a financial gift, however important it may be, is in no way comparable to a physical or moral contribution, which enables one to invest the forces of one's soul and body in Tzedakah*. I allude to the notion introduced by the verse: "Tzedakah* elevates a people."

It seems to me that I have already written to you in my previous letter that, in general, my purpose is not to moralize or to lament the past. On the contrary, I envisage the future. In this case, I wished solely to establish the final assessment of what you have accomplished in this institution, as I see it, and, in my view, it is clear that this assessment is accurate. As I have said, this should arouse in you true joy and enthusiasm. Hashem acts "measure for measure" (note 8: In the manner in which one acts toward Him), but in greatly increased proportion. May you therefore derive true satisfaction from all your descendants — a Jewish and Chassidic* satisfaction. You will also be satisfied with the students you have led to the World to Come and, in our generation, also to this world, for when they stray, their material life declines as well. I hope to obtain good tidings of all this. May Hashem grant that you give them to me in good health, in joy and enthusiasm. With my blessing,

ז'תקלה

ב"ה, ח' טבת, תשכ"א
ברוקלין.

שלום וברכה!

מאשר הנני קבלת מכתבו מיום הראשון, והקודמו, ות"ח על הבשורה טובה מהצלחת הטפול הרפואי, ויהי רצון שבקרוב תחזור לאיתנה ותבשר טוב בעצמה.

לכתבו אודות המוסד והקס"ד למסרו לארגון פלוני וכו'.

מובן וגם פשוט. שלכל ראש צריך לברר סמכות מקבל המוסד בענינו העיקרי, ז.א.

חינוך על טהרת הקדש שהרי סו"ס זהו העיקר - שהמתחנכים יגדלו על יסודי תורתנו ומצותי' ואף שלכאורה אין לדבר קצבה, הנה בכגון דא, צ"ל שלא יופחת ויוגרע מהחינוך דעד עתה. איני יודע אם יש מקום להבטיח זה (באווארענען) בחוזה המסירה או המכירה, אבל הרי רואים במוחש שבעניני רוח והשקפה - אפילו דברים שחותמים עליהם, יש להם קיום רק באם מתאים לרוחו של החותם, שהרי שערי תירוצים לא ננעלו.

באם תנאי הנ"ל בסדר הוא כדבעי, אזי כדאי להתבונן עוד הפעם האם כדאי הדבר.

ומה טוב שתהי' ההתבוננות - לאחרי שידעו ברור הסיכוים לתקציב לשנת הלימודים הבע"ל, כוונתי להעזר ממשרדים ומארגונים שונים וכו' אשר בטח במשך שבועות הקרובים ידונו ע"ד התקציבים במשרדים השונים, ובמילא יהי' ברור ובירור גם בהנ"ל.

ובהתאם לשתי הנקודות האמורות - יחליטו הוא וזוגתו תחי' בהענין, ויהי רצון מהשי"ת המשגיח על כאו"א בהשגחה פרטית, שתהי' בטוב בכל הפרטים, הן בשביל עניני המוסד והן בשבילם.

עד כאן בהנוגע לפועל למעשה.

ועתה עלי החובה - ואולי זוהי גם זכות - לבאר דעתי הנקודות שבאו בתוכן מכתבו בתור הסברה להקס"ד האמורה, ופנימיותם- שכמה טרחא מרץ זמן ובריאות וכו' השקיעו בהמוסד, וכשרואים מצב המוסד עתה, הרי אין זה מעודדם להמשיך בו וכו'.

ומובנת הפליאה והתמי' על ניסוח הענין כדלעיל, שהרי תכלית המוסד הוא, חינוך בני ובנות ישראל, וכשעושים סה"כ ורוצים לבוא למסקנא האם כדאים היו כל המרץ והיגיעות וכו' לכל לראש צריך לבחון פירות החינוך, ז.א. כמה בחורים ואברכים מניחים תפילין, מתפללים וכו' הודות להחינוך שקבלו, ועד"ז בהנוגע להבחורות וצעירות. וכיון שבודאי מספר חשוב מהם כבר התחתנו ובנו ובונים בתים בישראל, לברר ביסוס ביתם על יסודי התורה והמצוה, ולשער - מה הי' לולא חינוכם במוסד שלהם, ובטח בקל לשער זה, לפ"ע עכ"פ, ע"י הסטאטיסטיקא בהנוגע לחניכי מוסדות אחרים. ואם בהצלת נפש אחת מישראל פסקו חז"ל שהוא כאילו קיים עולם מלא, עאכו"כ כשהמדובר בעשיריות נפשות ואולי עוד יותר, וכנ"ל, בעשרות בתים בישראל שמצבם בתומ"צ נוגע - להם לדורותיהם ולדורות דורותיהם ועד סוף כל העולם.

והנה כל הנ"ל הוא - ע"פ המבואר בשו"ע גרידא, ואת"ל - גם בספרי מוסר,

ובפרט באם נתבונן בהארת הענין ע"פ תורת החסידות, תורת הבעש"ט ורבנו הזקן וכו' ויסודות שלהם, ואזכיר כאן רק שנים והם: פתגם הבעש"ט, אשר נשמה יורדת למטה להתלבש בגוף לשבעים או שמונים שנה, בשביל לעשות טובה אחת לבן ישראל, בגשמיות או ברוחניות. ב) פתגם רבנו הזקן, אשר עשיית איזו מצוה שתהי', הנה יחוד זה למעלה הוא נצחי לע"ו (תניא פרק כה). ז.א. אשר באם תמצא באיזה מקום שהוא בחור אחד או בחורה, שמברך ברכות, קורא קריאת שמע ישראל וכו' הרי בשביל זה כדאית ירידת נשמות כל אלו שהביאוהו לזה, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא למשך של שבעים שמונים שנה, ועוד זאת שגרמו עי"ז ענין למעלה שהוא - נצחי לעולם ועד.

והנה אפילו את"ל שהוא וזוגתו תחי' נמצאים מאיזו סיבה שתהי' לא במצב של מרה לבנה, בטוחני שאפילו לפי השערתם מאות נפשות מישראל נצולו על ידם מטמיעה גמורה, ר"ל - לאורח חיים ע"פ התורה והמצוה, עכ"פ מזמן לזמן, ועשרות אלפי פעולות כהנ"ל נעשות הודות להשתדלותם ויגיעתם, וכיון ששניהם מאמינים בני מאמינים הם, היאומן עי יסופר אשר יש אצלם איזה ספק האם כדאית היתה היגיעה וההשתדלות וכו' וכו'. ובאם המסקנא שבודאי ובודאי כדאיות היו, הרי תיכף צריכים לשנות השקפתם על עבודתם בהמוסד, ולהיות בשמחה עצומה וטוב לבב אמיתי על מה שזכו והצליחו בעבודה בשטח הנ"ל. ובהתבוננות (אפילו קלה) בהאמור, הרי הטענה שבעניני פרנסה, עתה שניהם צריכים להתייגע ולהשתדל וכו' בה בשעה שבשטחי פרנסה אחרים, רק על אחד העמל בזה - הרי דיון זה אין לו מקום כלל, כיון שענין פרנסתם - רוחניות היא, מוצב ארצה - וראשו מגיע השמימה (וכהדיוק שמימה - למעלה משמים ומוצב ארצה - שהוא למטה מארץ סתם, ז.א. ממטה מטה עד למעלה מעלה), ואם זכתה זוגתו תחי' שיש לה כל פעולות אלו משלה, נוסף על מה שיש לה חלק בפעולות בעלה, הרי אין לך חלק יפה מזה.

אפשר להאריך בכל הנ"ל כו"כ, אבל לדכוותי' לא באתי אלא בנקודות. ובאם יתבוננו באמיתת המצב - אין צורך באריכות במכתב מעבר לים ואדרבה בהמצאם על אתר, יכולים להוסיף כהנה וכהנה.

מובן שלא נעלם ממני התירוץ הכי קרוב, שיש לעשות בעניני תורה ומצות ובהפצתם מבלי הקישוים שפגשו בהם במוסד הנ"ל, אבל [נוסף על העיקר, שלאו כל יומא מתרחש ענין כזה, והרי גם ככתבו, הוא למעלה מהטבע שזהו המוסד היחידי מסוג זה שנמצא אצל אנשים פרטים], הנה כל נשמה יש לה תפקידה ויכולתה ולא תמיד ביכולת האדם להחליף מתפקיד אחד לשני [אף שתמיד ביכולתו למלאות התפקיד או לא וכו' - שהרי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, והרשות נתונה והבחירה חפשית לבני ישראל וכו'].

ומכאן לעוד נקודה שכותב ונראית מבין השיטים: קס"ד שמצב הבריאות שהכריחו לנתח וטפול רפואי, כאילו באו ע"י הטרחה ויגיעה בהמוסד וכו' - והנה אף שאין אתנו יודע עד מה, אבל כיון שמקרא מלא דבר הכתוב אם בחקותי תלכו, ופירש"י שתהיו עמלים בתורה, ונתתי וגו' ככל הברכות המנויות בפרשה, קרוב יותר לאמר ההיפך שהצלחת הטפול הרפואי וזה שתחזור לאיתנה וכו' - יש לזקוף את זה ע"ח היגיעה והשתדלות בהמוסד ועניניו. ואם כנראה ממכתבו בטוחים הם, שהפרשתו מכספו למוסדות צדקה, בודאי שיש לה שייכות להצלחת הטפול, הרי עד כמה שלא תגדל מצות הצדקה בממון, אינה בערך לצדקה בגוף ובנשמה, כשמשקיעים כוחות הנשמה וכחות הגוף בצדקה, כוונתי בענינים עליהם נאמר, וצדקה תרומם גוי.

כמדומה כבר כתבתי במכתבי הקודם, שבכלל אין עניני להטפת מוסר ולצעקה על העבר כי אם אך ורק בהנוגע להבא, ובנדון זה ג"כ אין כוונתי אלא להראות הסה"כ מעבודתם בהמוסד כמו שהנני רואה אותו (אשר לדעתי ברור שכן הוא), שבמילא צריך להביא זה, כנ"ל לשמחה וטוב לבב אמיתיים וכו' וכו'.

ויהי רצון שבמדתו של הקב"ה שהיא מדה כנגד מדה אלא שכמה פעמים ככה, ירוו נחת אמיתי מכל יו"ח שי', שהוא נחת יהודי חסידותי, וכן נחת כנ"ל מהתלמידים-ות שיחיו שהביאום לחיי עולם הבא, ובדורנו זה הרי זה גם לחיי עולם הזה, כי בלא זה ח"ו מתדרדרים גם בהנוגע לחיים גשמים וכו'.

תקותי שאתבשר טוב בכל האמור, ויהי רצון שיהי' זה מתוך בריאות שמחה וטוב לבב.

בברכה.

ז'תקלה
נדפסה בלקו"ש חכ"ב ע' 353.

פתגם הבעש"ט: ראה גם לעיל ח"י אגרת ב'תתקפה, ובהנסמן בהערות שם.