Igrot Kodesh · Letter 8057 — Faith & Bitachon

By the grace of Hashem,

11 Tammuz* 5715,

Brooklyn,

I have already told several Chassidim* that I was surprised by their behavior during these past five years (note 1: Elapsed since the passing of the Previous Rebbe), but in fact, perhaps it was already so beforehand, without my knowing it. It is written in our holy Torah*, Torah of life, and it is quite evident, that each person must examine what it is incumbent upon him to accomplish, in particular in the domains of the Torah* and the Mitzvos*. Now, I observe that they reflect solely on what I myself must do. Every morning, they rise with various desires, diverse and varied proposals on the additions I can make to Chassidus*, for example by delivering Chassidic* discourses, by printing them, by disseminating talks, by developing new explanations of the revealed part of the Torah*, by assuming communal responsibilities.

Not only, until now, has no one had the idea or the thought that he himself could do something, but moreover, one revels in satisfaction: "I have fully discharged my obligation, for I have formulated a marvelous proposal. If it is accepted, the situation will immediately improve." And then one can return to one's personal preoccupations. When one observes the actions carried out by the Chassidim*, one is truly frightened. Now, each person surely knows the demand of the Admur HaZaken*, in his response to the Tzaddik*, Rav Sh. of Karlin (note 2: Rabbi Shlomo of Karlin. See the Sefer HaToldos Admur HaZaken, volume 4, page 1207), according to which each Chassid* must act personally. Indeed, he did not adopt the position of this Tzaddik*, who proposed, regarding the verse: "The Tzaddik* lives by his faith," the following reading: "do not read 'lives,' but 'causes to live'" (note 3: One must therefore rely on the Rebbe, without it being necessary to introduce one's personal effort. See, on this subject, letter no. 4508). Now, if in the time of the Admur HaZaken*, one was already asked not to rely on him to discharge one's obligation, how much more must this be so in our days.

At first, I granted them mitigating circumstances, according to the teaching of our Sages, and I attributed this to the power of their faith, to its vigor. But subsequently, I observed that when it concerns the members of their family or material domains, if one must for example earn a livelihood or be in good health, they do not rely on... (note 4: The Rebbe), but they act by their own means and they cause others to act. I know however what used to happen (note 5: In the time of the Previous Rebbe). Detailed proposals were formulated and an opinion, a blessing, was requested, but nothing more. All the rest, the discovery of the fitting proposal and its implementation in an adequate manner, was carried out by the Chassidim*, by the friends, by all those who were concerned in their heart by the commentary that Chassidus* gives on the verse: "You shall love your fellow as yourself." Now, during these five years, I have not had the merit to observe such movements, such attitudes, among the heads of households and those who are attached (note 4: To the Rebbe).

I have treated all of this at length, for this moment is propitious and it is quite clear that one must in no way see in this the expression of resentment, as explained in the talk of the Rebbe (note 6: Rashab*), on page 61 of the Toras Shalom* (note 7: On page 56, in the new edition), regarding Simchas Torah*. This moment being propitious, these words will perhaps have an effect, since they are revealed in the world of speech and even in that of action, through writing. They will therefore concretely improve the situation. Consequently, it is quite evident that you may disseminate them, in the fitting circles. With my blessing on the occasion of the festival of liberation (note 8: Of the Previous Rebbe, the 12th of Tammuz*),

ח'נז

ב"ה, י"א תמוז, תשט"ו
ברוקלין.
... כבר אמרתי לכמה מאנ"ש - שתמיהה בעיני על הנהגתם במשך חמשת שנים האחרונות (אף שאפשר שגם קודם נהגו עד"ז - אלא שאין ידוע לי), אשר כתוב ופשוט בתוה"ק תורת חיים, שלכל לראש על כל אחד ואחד להתענין מה עליו לעשות ובפרט בעניני תורה ומצות, הרי רואה הנני, שהתבוננותם היא רק במה שעלי לעשות, וחדשים לבקרים משכימים ברצונות שונים והצעות שונות ומשונות במה שיכול אני להוסיף בעניני תורת החסידות, וכמו - אמירת מאמרים, הדפסת מאמרים, הדפס שיחות כו' וכו' בחידושים בנגלה דתורה, בעסקנות ציבורית כו' וכו'.

ולא לבד שלע"ע לא נפלה במחשבתו ודעתו של מי שהוא שאפשר עכ"פ עליו ג"כ לעשות שמה בזה, אלא שעוד מתחזק אצלו השביעת רצון: אני חובתי עשיתי במילואה שהרי הצעה נפלאה היא ובאם תתקבל ההצעה - הרי תומ"י יתתקן המצב וכו' וכו' ובמילא יכל הוא לחזוק לעניניו הוא כו' וכו', וכשמתבוננים להפעולות מצד אנ"ש - ה"ז מבהיל הרעיון.

ובפרט שבודאי ידוע לכל אחד מהם דרישת רבנו הזקן בהמענה שלו להרה"צ מוהר"ש מקראלין אשר על כל אחד מהחסידים לפעול בעצמו, ולא כפשטו של הנ"ל במ"ש וצדיק באמונתו יחי' א"ת יחי' אלא יחי'. ואם בזמן רבנו הזקן דרשו שלא יסמכו עליו שהוא מוציאם ידי חובתם - עאכו"כ בימינו אלה.

בתחלה למדתי זכות, וכציווי רז"ל, שזהו מפני תוקף וחוזק האמונה, אבל שוב ראיתי - שבהנוגע לבני בית ובהנוגע לענינים גשמיים, וכמו עניני פרנסה ובריאות, אין האמונה חזקה כ"כ ואין סומכין על כו' ועושים גם בעצמם ומעשים גם אחרים.

מה שיודע אני איך הי' - שהיו באים בהצעות מפורטות ושואלים חוו"ד וברכה וכו', ותו לא מידי, וכל השאר - היינו למצוא הצעה מתאמת ולהביאה אל הפועל באופן המתאים, הי' נעשה ע"י אנ"ש ידידים, ואותם אשר ביאור החסידות על ואהבת לרעך כמוך נוגע ללבם. ובמשך חמשת שנים - לא זכיתי לראות הזזה ותנועה זו בתוך הבע"ב, בתוך המקושרים וכו'.

הארכתי בכל זה, כיון שהוא עת רצון, שאז בודאי שאין בזה כל ענין של קפידא - וע"ד המבואר בשיחת כ"ק אדמו"ר נ"ע (תו"ש ע' סא) בהנוגע לשמח"ת. והעיקר שכיון שעת רצון הוא אפשר יפעלו הדברים, כיון שנמשכו בעולם הדיבור וגם בעולם המעשה (בכתב), ויביאו להטבת המצב בפועל, ומזה מובן ופשוט שברשותו לפרסם בחוגים המתאימים.

בברכת חג הגאולה.

ח'נז
נדפסה בקונ' "צדי"ק למלך" ב ע' 149.

בהמענה... מקארלין: ראה סה"ת אדה"ז ח"ד ע' 1207.

א"ת יחי': ראה גם לעיל חי"ג אגרת ד'תקח*, ובהנסמן בהערות שם.

תו"ש ע' סא: בהוצאה החדשה ע' 56.