Igrot Kodesh · Letter 8155 — Faith & Bitachon

By the grace of Hashem,

25 Iyar* 5718,

Brooklyn,

I greet you and bless you,

I respond to your letter of 22 Iyar* and you have surely already received my telegram. I emphasize once more not only that I am distressed by all of this, but also that I do not understand the position of the Chassidim* on this question, especially since they consider themselves as though they must have recourse to the favors of those who fight against them and therefore accede to their most strange demands, which go against the most straightforward and immediate logic, as I have already written to someone. You conclude your letter by affirming that they have promised to modify their attitude. I do not know who formulated this promise, but, according to the information received here, the opposite is true and their attitude is increasingly negative. Certainly, one can grant them mitigating circumstances since they do as they please and the Chassidim* arrive afterward, head bowed, soliciting their authorization: can they devote themselves to education in the manner defined by our masters, or does such a person not wish it to be so, in which case they will withdraw? Moreover, some Chassidim* send their children to those who teach them to oppose Chabad* and all that concerns it!

It is an effrontery to open a school within the four cubits of the Yeshivah* Tomchei Temimim* and, furthermore, to then ask Chabad* to close its own school! Perhaps the conclusion of your letter is explained by your apprehension, inasmuch as you do not know who will prevail. Nevertheless, one has already risen up many times against what concerns our masters and, in the end, one has clearly seen, in a concrete manner, who had the victory. The humiliation and anger are sufficient and one has reached the point where the one who is supposed to fight speaks of his function or of the instruction given to him, as if one needed their favors. Not only does one not respond to them, but one crawls before them! As I already said in my telegram, it would be necessary that at least now, all the Chassidim* mobilize for the actions of our masters. Indeed, we must assume their mission and, if one does so with determination, one will immediately perceive that there was only a trial therein, which means that the opposition does not really exist and that there is only an effrontery without justification.

I do not specify, in the framework of this letter, in which school the children of the Chassidim* must continue their studies, for it is, from the outset, surprising and incomprehensible to send a telegram to another continent in order to indicate that the disciples of our masters must enroll their children in the schools of our masters. It is quite clear that one must distance oneself from a school that opposes our masters. I address you my blessing for giving good news of all of this and, according to the expression of our master, my father-in-law, the Rebbe, for receiving the Torah* with joy and in a profound manner. Awaiting these good news, which you will send me by return mail,

N.B.: Given the urgency, my response is addressed to you by passing over the waiting line.

ח'קנה

ב"ה, כ"ה, אייר, תשי"ח
ברוקלין.

שלום וברכה!

במענה על מכתבו מכ"ב אייר, בודאי כבר נתקבל המברק שלי.

ומדגיש הנני עוד הפעם, שלא רק שמצטער הנני, אלא שגם איני מבין עמדת אנ"ש בענין האמור, ובפרט שמביטים על עצמם כאילו זקוקים הם לטובתם של אלו הנלחמים נגדם ובמילא צריכים להענות לכל הדרישות המוזרות (וכמו שכתבתי לא') שהם גם היפך משכל הבריא והפשוט.

ומה שמסיים במכתבו שהבטיחו לשנות היחס שלהם וכו', איני יודע מי זה הבטיח, ולפי הידיעות שמתקבלות אדרבה - היחס הולך ופוחת, אף שלימוד זכות שהרי רואים שעושים כל מה שלבם חפץ ואנ"ש באים כפופי ראש ושואלים אצליהם רשיון, האם מותר לאנ"ש להתעסק בחינוך כמצווה עליהם מרבותינו נשיאינו או שפב"פ אינו רצונו בכך ובמילא יסלקו את ידיהם, וא עוד אלא שכמה מאנ"ש שולחים אף את ילדיהם דוקא אצל אלה שלקחו להם לקו התנגדות לחב"ד ועניניהם.

והרי זוהי גם חוצפה לפתוח מוסד של חינוך בד' אמות של ישיבת תומכי תמימים, ולא עוד אלא - אחרי כן לדרוש שיחסלו חב"ד את ביה"ס שלהם.

אפשר שטעם סיום מכתבו האמור מפני שיראים מי ינצח בענין זה, אבל הרי כבר כמו"כ, קמו על עניני רבותינו נשיאינו ורואים במוחש מי סו"ס נצח, וכדי בזיון וקצף - שהמצב בא עד לידי זה שהצד הלוחם מרגיש בעצמו שיכול דבר בלשון של תפקיד ומצווה כאילו זקוקים לטובתם ולא זו בלבד שאין עונים לו דבר אלא שעוד מתרפסים לפניו.

ותקותי כמו שכתבתי במברקי, שעכ"פ עתה יתגייסו כל אנ"ש לעניני רבותינו נשיאינו, שהרי שליחותייהו עבדינן, וכשילכו בתוקף בזה הרי תומ"י יראו שלא הי' בזה אלא נסיון, ז.א. שאין מציאות להתנגדות, כי אם חוצפה בלא תגא.

איני מדגיש במכתב זה באיזה בי"ס ילמדו ילדי אנ"ש - כיון שמעיקרא פלא ואינו מובן שצריך להבריק מעבר לים שחסידי רבותינו נשיאינו צריכים להכניס ילדיהם לבתי ספר של רבותינו נשיאינו ופשיטא שעליהם להתרחק מאיזה בי"ס המנגד לרבותינו נשיאינו.

בברכה לבשו"ט בכל האמור, ובלשון הרב הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

המחכה לבשו"ט בהנ"ל בחוזר.

נ"ב. לדחיפות הדבר נשלח המענה מבלי לחכות על התור.

ח'קנה
נדפסה בקונ' "צדי"ק למלך" א ע' 103.