Igrot Kodesh · Letter 8410 — Faith & Bitachon

By the grace of Hashem,

2 Iyar* 5722,

Brooklyn, New York,

To the attention of Mr. Gershon Dov,

who is called Doctor Cohen,

I greet you and bless you,

I received, in its time, your letter, with the offprints and the book. I thank you for this gift. My response was delayed due to my numerous occupations and you will kindly excuse me. A Jew has the custom of always introducing a personal touch. Following our discussion on this subject, I would therefore like to formulate a remark about the offprint of your article on the four prisoners, which I consulted quickly. First of all, it is fitting to introduce one's remarks with praise for the discovery you have made and the hypotheses you put forward, regarding the origin of what is said about these four prisoners, as well as the different aspects of the subject. However, I must say that, overall, I do not share your analysis and you will kindly excuse me. I will first recall what is said about a great one of Israel. During a conversation with him, he was told that the Rambam* made such an affirmation. He responded that this was by no means the case. He specified immediately that he did not have a perfect knowledge of the Rambam*, to the point that the latter would have no secret for him. Nevertheless, he saw no connection between this affirmation and the words of the Rambam*. It was therefore impossible that he had written this.

Now, it is indeed so, in this case. The explanation you propose in your article is the following. The Rabad*, author of the Sefer HaKabbalah*, imagined the existence of these prisoners, Rav Chanoch and the others, who were blown and arrived, at the same moment, in such a place and such another. From a psychological standpoint, this is absolutely inconceivable and I permit myself to express my opinion in the most resolute manner, without the preconceived idea that one must necessarily discover a new explanation. And, the reason is quite simple. There is no doubt that the Rabad* respected the Torah* and the Mitzvos*, that he knew the Injunction: "You shall distance yourself from every false statement." Furthermore, he lived in an era and in a place that were not (note 1: The Rebbe* underlines the word: 'not') very far removed from the period and the place of the four prisoners. It is therefore totally inconceivable that the Rabad* imagined these four prisoners solely to reinforce his reasoning and his conception. Moreover, the great majority of his contemporaries accepted what he said without questioning it.

Of course, I am not unaware of the objections raised against the author of the Sefer HaKabbalah*, concerning the dates, but this is to be compared with what I believe I mentioned in our discussion. Perhaps the precision of his writings is not total concerning the sources and the authors of the statements. Furthermore, error remains possible. Perhaps even an attempt was made to harmonize the dates, regarding an event that continued for a certain time, from its beginning to its end. As I said during our conversation, it is the same for the conclusion of the Talmud* or that of the Mishnah*. This in no way contradicts the Injunction: "You shall distance yourself from every false statement." For all that, one can say that the Talmud* was concluded at the end of the life of Rav Ashi or, according to another opinion, in the era of the Rabbanan Sevorai*, whose explanations are also cited by the Talmud*. One can also advance that the Talmud* was completed in the middle of the life of Rav Ashi. And, one can also consider other explanations. For all that, this has absolutely nothing to do with the discovery, the new development that you propose in your article. This is not worthy of a Jew who respects the Torah*! Moreover, as I have said, the Rabad* lived approximately two centuries after this episode. Without doubt, he had indeed received a tradition, on this subject, as well as writings, describing the detail of the events. Furthermore, the grandchildren and the descendants of the four prisoners were still alive.

To return to the content of our conversation on the effective dissemination of Judaism and on the essential character of concrete action, I will take up the expression that we cited, "the quintessence does not change." As the philosophers of Israel say, this affirmation describes the opposite of a fortuitous event. Consequently, I have good hope that all this will indeed have a concrete impact, all the more so since you exercise your influence over a certain circle, largely composed of young people. Now, the positive influence that they will receive will fix their personality and the eternal edifice that they will build in Israel. With my respects and my blessing,

N.B.: I hope that in the future, you will continue to send me your publications. I thank you in advance. Furthermore, you enclose a check with your letter and, of course, when a Jew gives Tzedakah* through my intermediary, I rejoice in being the emissary of a Mitzvah* cause. How much more so for Tzedakah*, which is in itself considered as the totality of the Mitzvos* (note 2: According to tractate Bava Basra* 9a). Nevertheless, I must point out from the outset that one is asked to obtain a contribution to Tzedakah* from the wealthier. As for you, on the other hand, whatever movable goods you possess, it is clear that your wealth resides above all in your spirituality. I therefore have good hope that you will offer of these goods in the domains of your activity, as I have said, with the content and the form that are fitting, with words emanating from the heart, from the quintessence of the heart which itself does not change, as our Sages explain regarding the verse: "I sleep, but my heart is awake." They specify (note 3: In the Zohar*, volume 3, page 95a), indeed: "I sleep in exile, but my heart is awake for the Holy One, blessed be He, His Torah* and His Mitzvos*."

ח'תי

ב"ה, ב' אייר, ה'תשכ"ב
ברוקלין, נ. י.
לכבוד מר גרשון דוד שי' המכונה ד"ר כהן

שלום וברכה!

בעתו קבלתי מכתבו וגם התדפיסים והספר, ות"ח עבור התשורה, אף שלרגלי הטרדות נתעכב המענה ואתו הסליחה.

כדרך יהודי להוסיף נופך משלו, רצוני לבוא בהערה בהנוגע לתדפיס מאמרו על נושא ד' השבויים שעברתי עליו בחפזה, ובהמשך לשיחתנו כענין זה. והנה מצד אחד פותחין בשבח בנוגע להמצאה וסברות שמביע שם על מקור הנוסח והשיגרה של ד' השבויים והפרטים בזה. ואחרי בקשת סליחתו מוכרחני לומר שאין הענין בכללותו מתקבל אצלי על הדעת, ובהקדם מה שמספרים על גדול בישראל שבשיחה אתו אמרו שכתוב ברמב"ם כך וכך, ואמר לא הוא, והוסיף, לא משום שהוא בקי בכל חדרי הרמב"ם וכל רז לא אניס לי', אלא כיון שהענין לגמרי אינו הולם כל שיטת הרמב"ם אי אפשר שיהי' כתוב אצלו ענין כזה.

ועל דרך זה בנידון דידן, שהביאור שמציע במאמרו שהראב"ד בעל ס' הקבלה הוא המציא הסברה שהיו שבויים, ר' חנוך וכו', ושנשבו והגיעו בעונה אחת למקום פלוני ופלוני וכו'. כי מהשקפה פסיכולוגית [וארשה לי להביע דעתי בחריפות יותר - מבלי גישה קדומה שהכרח להמציא דבר חדש], הרי אין סברא זו מתקבלת בשכל כלל, והטעם פשוט: הרי אין כל ספק שהראב"ד הי' שומר תורה ומצוה וידע הציווי מדבר שקר תרחק, וגם חי בתקופה ובמקום שלא הי' במרחק מופלג בזמן ומקום מתקופת הד' שבויים. ולכן אין הדעת סובלת שהראב"ד המציא הענין של ארבעה השבויים בכדי לחזק סברותיו ושיטתו, ולא עוד אלא שרוב המכריע של בני דורו קבלו חידושו בלי כל פקפוק!

מובן שלא נעלמו ממני הטענות על בעל ספר הקבלה בנוגע תאריכים וכיו"ב. אבל זהו על דרך שכמדומה הזכרתי בשיחתנו שאפשר שלא יהי' מדייק דיוק ככל הדרוש בנוגע למקורות ובעלי שמועה וכו' וגם אפשר לטעות ואולי להתאמה בכיוון בנוגע לתאריך במאורע שנמשך משך תקופה, מתחילתו לסופו, וכמו שהזכרתי בשיחתנו, כגון בנוגע לחתימת התלמוד או חתימת המשנה, שכל זה אינו ענין של היפך הצווי מדבר שקר תרחק, אלא שאפשר לתפוס חתימת התלמוד בסוף ימיו של רב אשי, ושני יכול לקשר זה עם רבנן סבוראי, כיון שמובאים מהם מאמרים בש"ס, ועד"ז אפשר להסיק שנחתם התלמוד באמצע ימיו של רב אשי, וכו' וכו'. אבל אינו דומה כלל וכלל לחידוש והמצאה של ענין מעקרו, כמו שמציע כ' במאמרו, שאין דבר זה הולם יהודי שומר תורה, ובפרט אשר כנ"ל שהראב"ד חי לערך מאתים שנה לאחר זה ובודאי היו מסורות, וגם בכתובים, בנוגע פרטי המאורע, וגם נכדי וצאצאי הד' שבויים היו בחיים, וכו'.

ולחזור לתוכן שיחתנו בנוגע להפצת היהדות בפועל, ומעשה הוא העיקר, והביטוי שהזכרנו בשיחתנו בנוגע לעצם, שעצם בלתי משתנה והוא היפך המקרי בל' חוקרי ישראל - תקותי שנמשך במעשה בפועל, ובפרט אשר כ' חונן בהשפעה על חוג מסויים, שחלק חשוב בו הוא מהנוער וצעירים, שכל השפעה טובה עליהם - קובעת צורה ועד לבנין בית בישראל וכו'.

בכבוד ובברכה.

נ. ב. תקותי שגם להבא ישלח לי פרסומיו, ותודה מראש.

ולהעיר בנוגע להמחאה ששלח במכתבו, שאף על פי שכשיהודי נותן צדקה על ידי הרי מובן ששש אנוכי להיות שליח על כל ענין של מצוה, ובפרט בענין צדקה שהיא שקולה כנגד כל המצוות, אבל מוכרחני להעיר מיד שבעניני צדקה הדרישה היא להתרים זה שהוא עשיר בזה ביותר, ובהנוגע לכ' הרי איך שיהי' מצבו בנכסי דניידי בודאי שעשיר טפי בערכים רוחניים, ולכן תקותי חזקה שיעניק מנכסים אלו בשטח פעולותיו כאמור לעיל, בתוכן מתאים ובצורה מתאימה, ובדברים היוצאים מן הלב, עצם הלב, שגם הוא אינו משתנה, וכפירוש חכמינו ז"ל על הכתוב אני ישנה ולבי ער, אני ישנה בגלותא ולבי ער להקב"ה לתורתו ולמצותיו.

ח'תי
צדקה: ב"ב ט, א.

וכפירוש חכמינו: זח"ג צה, א.