Igrot Kodesh · Letter 8466 — Faith & Bitachon

By the grace of Hashem,

10 Tammuz* 5722,

Brooklyn, New York,

To Mr. Reuven Avinoam (note 1: See, regarding him, letter no. 7620),

I greet you and bless you,

I received, with some delay, your letter of 13 Iyar*, which responds to my letter (note 2: This is letter no. 7620) relative to your book. The central idea of your letter is the following. You agree with me that mourning must be limited in time, so that the one who experiences it remains active, full of eagerness. Nevertheless, you intend to make a distinction between mourning and remembrance. Now, it is evident that a change of term changes nothing and that only the consequences must be taken into account. In this matter, the criterion is the following: will the remembrance or the mourning have the effect of an addition to the domain of holiness, to justice and to righteousness in the world? Or will the opposite be true?

You indicate that certain deceased have particular qualities or a specific merit, linked to a certain action. For this reason, the remembrance of the parents does not diminish their eagerness and their vitality. Concrete practice proves that the opposite is true. When children do not distinguish themselves by their particular qualities, the love that their parents devote to them is even more profound. As our Sages say (note 3: In tractate Avos*, chapter 5, Mishnah* 16), "when love has a cause, the disappearance of the cause brings about the disappearance of the love," which means that, already before the disappearance of this cause, the love was not truly sincere and profound, to the measure of what it could have been if there had been no cause. Now, the love of a father for his children is the example of that which is not linked to a cause. Chassidus* calls it: "love emanating from the essence," for children emanate from the quintessence of their parents.

Nevertheless, this does not yet completely explain why one would feel a more profound love toward children who do not distinguish themselves by their particular qualities. Why would this feeling not be identical for all? In fact, one must distinguish the love emanating from the essence from that which has a cause. The second weakens the first, which means that it covers it. One can give, of all this, a particularly clear illustration, from what we have observed in our era and, even more clearly, in the past, during the persecutions and the crusades, which Hashem forbid. It was then precisely the simple people who sacrificed their lives for our religion and for our faith, much more easily than the intellectuals, possessing a profound understanding. Certainly, both were "believers, sons of believers" (note 4: According to tractate Shabbos* 97a). All possessed a point of Judaism that is the source of their self-sacrifice. However, the intellectuals act only according to their intellectual perception and "habit becomes a second nature" (note 5: According to the Shevilei Emunah*, chapter 54, paragraph 2, the Pachad Yitzchak*, at this entry, and the Tanya*, at the end of chapter 14). In this matter as well, they therefore had to find a rational approach. In contrast, the point of Judaism of the simple people, confronted with the trial of faith, was immediately awakened, without garment and without limit. And, it is the same in this case. If love has a cause, even the greatest, the most elevated there is, it is nonetheless limited and, for this reason, it restricts the love, including that which emanates from the essence. It covers it, for it has the habit of linking it to this cause.

To conclude with what is current, we are on the eve of 12 and 13 Tammuz*, days of the liberation and the victory of my father-in-law, the Rebbe*, whose merit will protect us, following his struggle for the protection of the values of our people, despite the dictatorship, the powerful and arrogant regime of the country in which he previously found himself (note 6: Soviet Russia). You surely know what happened at the time and the most fundamental idea, in my view, is what a single Jew can accomplish, provided that he takes a firm resolution and is truly prepared for self-sacrifice. Certainly, such a level is not accessible to everyone. Nevertheless, the conditions, in the free countries in which we live, are without any (note 7: The Rebbe* underlines the word: "any") comparison (note 8: With those of Russia). Furthermore, "the Holy One, blessed be He, demands only according to the strengths of each" (note 9: According to the Midrash* Bamidbar Rabbah*, chapter 21, paragraph 22), on condition of making full use of them (note 10: Of making full use of these strengths granted by Hashem). With my respects and my blessing,

ח'תסו

ב"ה, יו"ד תמוז, ה'תשכ"ב
ברוקלין, נ. י.
מר ראובן שי' אבינעם

שלום וברכה!

באיחור זמן קבלתי מכתבו מי"ג באייר, מענה למכתבי בנוגע ספרו.

ובנקודת מכתבו, שמסכים לדברי שענין האבל צריך להיות מוגבל בזמן בכדי שלא יגע בתפקידו העקרי של האדם להיות פעיל ובמרץ כו', אלא שרוצה להבדיל בין אבל לזכרון, הנה מובן ששנוי השם כאן לא מעלה ולא מוריד והעיקר היא התוצאות, והבחינה היא: אם הזכרון או האבל מביא הוספה בקדושה ובצדק ויושר בעולם, או להיפך.

ואשר להערתו שיש נפטרים שיש להם מעלות מיוחדות או זכות מיוחדת הקשורה בפעולה מסוימה, שמשום כך אין זכרם ממעט מרצם וחיותם של ההורים וכו', הרי במוחש רואים אנו אדרבה שהבנים שאינם מצטיינים במעלות מיוחדות אהבת ההורים אליהם דוקא עמוקה יותר, וכסגנון חז"ל אהבה התלוי' בדבר בטל דבר בטלה אהבה, שמזה מוכח שאפילו קודם שבטל הדבר לא היתה האהבה עמוקה ואמתית כל כך כמו אהבה שאינה תלוי' בדבר, ובלשון החסידות אהבה עצמית, כי הבנים הם ממהות ועצמות ההורים. אמנם טעם זה עדין לא מסביר כל צרכו למה תהי' האהבה גדולה יותר לבנים שאינם מצטיינים כל כך במעלות מיוחדות ודי שתהי' שווה. אלא כיון שיש אהבה עצמית ואהבה תלוי' בדבר, הרי האחרונה מחלישה, זאת אומרת מכסה על האהבה העצמית. ולדוגמא ובבירור יותר - מה שראינו בתקופתנו, ועוד יותר בהדגשה בתקופות שעברו, תקופות השמדות ונוסעי הצלב ר"ל ול"ע, שדוקא אנשים פשוטים מסרו נפשם בעד דתנו ואמונתנו בקל יותר מאשר בעלי שכל והבנה והשגה. ואף שאלו ואלו מאמינים בני מאמינים ובשניהם נקודת היהדות היא מקור המסירת נפש שלהם, אבל מצד שבעלי שכל דרכם לכוון כל עניניהם על פי השכל, והרגל נעשה טבע שני, היו צריכים גם בזה למצוא טעם ודעת, מה שאין כן אנשים פשוטים כשבאים לידי נסיון בדבר אמונה שנקודת היהדות שלהם מתעוררת בלי כל לבושים ובלי הגבלות. ועל דרך זה בנידון דידן, שאם האהבה תלוי' בדבר, אף כי דבר גדול ונעלה ביותר, הרי גם דבר זה מוגבל הוא ומגביל האהבה גם העצמית - מכסה עלי' מתוך ההרגל לקשר האהבה באותו דבר.

ולסיים מענינא דיומא, ערב יב-יג תמוז, ימי הגאולה והנצחון של כ"ק מו"ח אדמו"ר נבג"מ זי"ע במלחמתו להגן על קדשי עמנו על אף דיקטטורה ומשטר ענקי במדינתו לפנים, אשר בודאי כ' יודע פרשת הימים ההם, הנה נקודתם העקרית לדעתי היא כמה גדול כוחו של יהודי אחד אם רק מפעיל החלטה תקיפה ומסירות נפש אמתית, ואף שלא כל אדם זוכה לכך, אבל הרי גם התנאים בארצות החפשיות שאנו חיים בהן נוחים יותר שלא בערך, ואין הקב"ה דורש אלא לפי כוחו של כל אחד ואחד ובלבד שינצלו במילואו.

בכבוד ובברכה.

ח'תסו
מר ראובן אבינעם: אגרת נוספת אליו - לעיל ח"כ ז'תרכ.

מענה למכתבי: הנ"ל.

וכסגנון חז"ל: אבות פ"ה מט"ז.

מאמינים בני מאמינים: שבת צז, א.

הרגל נעשה: שבילי אמונה נ"ד ש"ב. פחד יצחק בערכו. תניא ספי"ד.

ואין הקב"ה: במדב"ר פכ"א, כב.