Igrot Kodesh · Letter 9154

By the grace of Hashem,

10 Sivan 5726,
Brooklyn,

I greet and bless you,

I reply to your letter of Rosh Chodesh Sivan, in which you briefly describe your life and what has recently happened to you. You conclude by recounting what occurred when you led the service during Rosh Chodesh[1]. According to what you say, this is the practice in the synagogue where you pray and even throughout the entire city. According to the opinion of several Decisors*, you were therefore obligated to conform to this practice, even if the situation had been more serious than what you describe. In any case, for the future, forget what happened. On the contrary, strengthen your trust in Hashem, Who extends His Providence to each individual. Everything He does is for the good[2], and this trust must be increased with regard to Torah and Mitzvot. More generally, as our Sages assure us[3], "one adds[4] to one who adds[5]."

At a propitious moment, your name will be mentioned at the holy resting place of my father-in-law the Rebbe, whose merit protects us, in accordance with the content of your letter. May Hashem grant that, just as you have transmitted this request to me, you also give me good tidings in return. With my blessing,

On behalf of the Rebbe Shlita,
the secretary,

N.B.: Regarding the prayer of the mourner — may this not concern us at present — the custom of Chabad Chassidim, according to the teaching of our masters and leaders[6], is not to lead the service, not even for Maariv*, on a day when Mussaf* is recited. Nevertheless, as I said, in the situation to which you refer, you led the service by virtue of another custom. This is quite obvious.

Notes

[1] The recipient wrote: "My father passed away on Shabbat, 9 Adar Sheni 5725. As a mourner, I led the service and recited Kaddish*, in accordance with the Halachah. Rosh Chodesh Nissan 5725 fell on Shabbat, on which day the mourner does not lead the service. Then, for Rosh Chodesh Iyar, I adopted the practice of the Jerusalem communities, whereby the cantor is replaced before the blessing of Hallel*. After it had been read by someone else, I said the Kaddish Titkabel*. Afterward, during the repetition of the Amidah* by the cantor, I felt unwell and had difficulty completing it. I therefore did not continue, on account of Rosh Chodesh. After that, I felt well, as though nothing had happened. Exactly one month later, on Rosh Chodesh Sivan, I again felt unwell in the middle of the cantor's repetition of the Amidah. During the blessing 'He is merciful and multiplies forgiveness,' I was forced to stop and someone else continued the prayer. During my illness, while hospitalized, I told myself that I had adopted, during the year of mourning, an attitude contrary to the Halachah as ruled by the Gaon of Vilna*, according to whom a mourner does not lead the service on Rosh Chodesh, not even at Minchah*. My father is originally from Vilna and gave me the name of the Gaon, Eliyahu. Perhaps that is why Hashem punished me."
[2] According to tractate Berakhot* 60b.
[3] See tractate Ta'anit* 31a and Rashi's commentary.
[4] Blessings.
[5] Efforts in the service of Hashem.
[6] See Sefer HaMinhagim* Chabad, p. 36. See also letters no. 349 and 3382.

ט'קנד

ב"ה, י"ד סיון, תשכ"ו
ברוקלין.

שלום וברכה!

במענה למכתבו מר"ח סיון, בו כותב ראשי פרקים מדברי ימי חייו, ואת אשר עבר עליו לאחרונה, ומסיים במה שאירע כשעבר לפני התיבה בר"ח וכו'.

והנה כיון שככתבו זהו מנהג הצבור בביהכ"נ בו התפלל (וגם מנהג כל העיר), הרי לדעת כמה פוסקים, מחויב הי' לעשות כמנהג הצבור, אפילו בדבר חמור יותר מאשר זה שכותב אודותו.

ובכל אופן מכאן ולהבא יסיח דעתו מהענין, ואדרבה יתחזק בבטחונו בהשי"ת המשגיח על כאו"א בהשגחה פרטית, דכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, והוספה בבטחון בהשי"ת ובעניני תורה ומצות, בכלל - כהבטחת חז"ל כל המוסיף מוסיפין לו.

בעת רצון יזכירוהו על הציון הק' של כ"ק מו"ח אדמו"ר

זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע מתאים לתוכן כתבו, ויהי רצון שכשם שהביא הבקשה כן יבשר טוב בהאמור.

בברכה,

בשם כ"ק אדמו"ר שליט"א

מזכיר

נ.ב. בנוגע לתפלת אבל, לעול"ע , לפני התיבה - מנהג חסידי חב"ד ע"פ הוראת רבותינו נשיאינו, שלא לעבור לפני התיבה, גם לא בתפלת מעריב, ביום שיש בו תפלת מוסף, אבל כנ"ל בנוגע להמאורע שלו, הרי התפלל בתור וכשליח צבור הנוהג אחרת, וק"ל.

ואת אשר עבר עליו לאחרונה , ומסיים : במכתבו: אבי ז"ל נפטר ביום שבת ט' לחדש אדר ב' בשנת תשכ"ה. בתור אבל התפללתי לפני הצבור ובאמירת קדיש לפי ההלכה.

ר"ח ניסן של שנת תשכ"ה חל ביום השבת, יום שהאבל לא מתפלל בתור שליח צבור.

ביום ר"ח אייר נהגתי כמנהג אנשי ירושלים, שהש"ץ מתפלל עד ברכת ההלל ואחרי שאחר גומר את ההלל אמרתי קדיש תתקבל. באמצע חזרת הש"ץ התחלתי להרגיש ברע, ובקושי גמרתי חזרת הש"ץ, ומפני ר"ח לא המשכתי, ואחרי זה עבר לי והרגשתי כרגיל כאלו לא קרה כלום. אחרי חדש בדיוק ביום ר"ח סיון שוב התחלתי להרגיש ברע באמצע חזרת הש"ץ, ובתפלת חנון המרבה לסלוח הייתי מוכרח להפסיק, ואחר מהקהל סיים את התפילה.

בשכבי חולה על ערש דוי בבי"ה עלה ברעיוני שהתנהגתי בשנת אבלות בניגוד להלכה של הגאון מווילנא זצ"ל, שאבל לא עובר לפני התיבה בר"ח אפילו בתפלת מנחה, וגם אבי ז"ל שמוצאו מווילנא קרא אותי בשם אלי' ע"ש הגאון, ואולי בגלל זה נענשתי מאת ד'.

דכל מה דעביד רחמנא לטב עביד : ברכות ס, סע"ב.

כהבטחת חז"ל : ראה תענית לא, א ובפרש"י.

לעול"ע : לא עלינו ולא עתה.

מנהג חסידי חב"ד : ספר המנהגים-חב"ד ע' 36. וראה גם לעיל ח"ב אגרת שמט. חי"א אגרת ג'שפב.