Igrot Kodesh · Letter 9381

By the grace of Hashem,

13 Tishrei 5728,
Brooklyn, New York,

To Mr. Ariel Sharon[1],

I greet you and bless you,

I was greatly pained to learn, through the newspaper[2], of the immense loss you have suffered — the passing of your young son[3]. Who among us can fathom the ways of the Creator? You were preserved during the war[4] and in the moment of danger. Indeed, you were among those who brought victory to our people, the children of Israel, over our enemies, "the many in the hands of the few"[5]. Yet at home, in your own house, in a moment of rest, such a tragedy could occur. But in truth, there is nothing surprising in the fact that a created being cannot grasp the ways of the Creator[6], for there is no common measure between them. It is no wonder that a small child does not understand the conduct and ways of a great sage who has reached an advanced age, even though the distance between them is only relative. Of course, what has just been said does not diminish your pain and grief in any way. I therefore share in your sorrow, though at a distance.

Admittedly, it may seem that the distance is not only geographic, since we do not know each other personally, and I had known nothing of you until the Six-Day War, now well known. During that war, your name was gloriously proclaimed as that of an officer, a defender of our Holy Land and its inhabitants, of generous character. Hashem illumined His Face upon you and granted you success in your deeds and an unimaginable victory. Nevertheless, basing myself on a fundamental principle of our people — "all Jews are friends"[7] — the publicity given your name revealed what already existed beforehand, namely friendship between Jews, one residing in the Holy Land and the other outside it. This is what moved me to address these few lines to you and to your wife.

Another point that prompted me to write is the great motivation you inspired in the hearts of many of our brothers, the children of Israel, by donning Tefillin* before the Western Wall. This too was publicized and evoked the most widespread positive response throughout all strata of our people, in near and far places alike. A point of consolation — indeed more than a point — amid the great tragedy that has befallen you, is expressed in the traditional formula, hallowed by tens of generations of Torah and Tradition of our people: "May Hashem console you among all the mourners of Zion and Jerusalem"[8].

At first glance the connection between these two elements[9] is not obvious, but in fact, as stated, this is precisely the deep content of this consolation. Just as the mourning for Zion and Jerusalem is common to all Jews and Jewesses wherever they may be — even if it is more acutely felt by one who dwells in Jerusalem, who beholds the Western Wall and our Temple in its destruction, than by one at a distance who nonetheless feels pain and grief — so too is it with the mourning of an individual and a family. Its consolation comes from the fact that the entire people shares in it, for as our Sages say[10], "all the children of Israel form one single body."

Another essential point: this consolation is twofold[11], for just as it is an absolute certainty that Hashem will rebuild the ruins of Zion and Jerusalem, that He will gather the exiles of Israel from all the ends of the earth through our righteous Moshiach*[12], and lead them with joy to the Land — so too is there certainty for every individual Jew. The soul is eternal, and every positive action performed in accordance with the will of Hashem, Who gives life, accomplished for its merit and its good, brings pleasure to that soul.

May Hashem grant that in the future, you and your family know no more pain and grief. You will find consolation in your actions defending the Holy Land, "the land upon which Hashem's eyes rest always, from the beginning of the year to the end of the year"[14], as well as in your personal life through the observance of the Mitzvah* of Tefillin*. And "one Mitzvah* leads to another"[15]...

Notes

[1] See regarding him, letter no. 9549.
[2] See Likutei Sichot*, vol. 10, p. 209; Kerem Chabad*, no. 15, Tevet 5728; and Torat Menachem*, Menachem Tzion, vol. 2, from p. 536.
[3] Who died accidentally at home at the age of seven.
[4] The Six-Day War, which occurred in 5727/1967.
[5] According to the text of the Al HaNissim* paragraph inserted in prayer during Chanukah*.
[6] See letters no. 9124 and 9414.
[7] See the verse Shoftim 20:11, tractate Chagiga 26a, and Tanya*, Iggeret HaKodesh*, end of ch. 22.
[8] See letter no. 9211.
[9] The individual mourning and the mourning of Zion.
[10] See Midrash Eicha Rabba*, end of ch. 1.
[11] See Rambam*, Laws of Kings, end of ch. 11.
[12] Isaiah 26:19.
[14] Eikev 11:12.
[15] Tractate Avot*, ch. 4, Mishnah* 2.

ט'שפא

ב"ה ,  י"ג תשרי, ה'תשכ"ח

ברוקלין, נ.י.

מר אריאל שי' שרון

שלום וברכה!

נצטערתי רבות לראות בעתון ע"ד האבדה הגדולה בהלקח ממנו בנו הרך ע"ה. ואין אתנו יודע עד מה מדרכי הבורא, אשר בעת המלחמה ובעת הסכנה ניצלו, ואדרבה כב' הי' מאלו שהנחילו הנצחון לעמנו בני ישראל נגד שונאינו, רבים ביד מעטים וכולי, והנה דוקא בבית ובעת מנוחה – ארע אסון כזה. אבל מצד שני אין כל פלא שאין נברא מבין דרכי הבורא, כיון שאינו בערך כלל. והרי אין מתפלאים כשאין ילד קטן מבין להליכות והנהגות חכם גדול ובא בשנים, אף שההבדל ביניהם הוא רק יחסי.

פשוט שלא בא הכתוב לעיל למעט ערך הכאב והצער וכולי. ואביע גם אני השתתפותי, אף כי מרחוק במקום.

לכאורה הריחוק הוא לא רק במקום כי אם, ועוד יותר, על ידי אי-ההיכרות האישית, ולא עוד אלא אפילו העדר הידיעה עד ל"ששת הימים" כמו שהם מפורסמים עתה, שאז נודע לתהילה שם מר כמפקד ומגין על ארצנו הקדושה ותושבי' ובעל תכונות נפש אצילות, והשם יתברך האיר פניו אליו והנחילו הצלחה בפעולותיו ועד לנצחון לא ישוער.

אבל על פי יסוד מוסד בחיי עמנו בני ישראל במשך כל הדורות, אשר כל ישראל חברים, הרי הפירסום אליו זכה מר – גילה מה שהי' במציאות גם לפני זה, כוונתי להחברות של כל ישראל, כולל יהודי הדר בארץ הקדש ויהודי הדר בחו"ל, שזה שהמריצני לבוא בשורותי האמורות למר וביתו.

עוד נקודה שהביאתני לכתוב לו מכתב זה היא ההתעוררות הרבה אשר כ' גרם בלב כמה וכמה מאחינו בנ"י על ידי הנחת-התפילין ליד כותל המערבי, שגם זה זכה לפירסום ומצא הד רחב והכי חיובי בשכבות שונות של העם ובמקומות קרובים וגם רחוקים.

נקודת נחמה אפילו באסון גדול כהאמור, ועוד יותר מנקודה, מתבטאת בנוסח המסורתי והמקודש על ידי עשיריות דורות של תורה ומסורה של עמנו –

המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים.

אשר בהתבוננות ראשונה תמוה הקישור שבין שני הענינים. אלא שכאמור בזה הוא עיקר הנחמה בתוכנה הפנימי, אשר כמו שאבלות ציון וירושלים הרי משותפת היא לכל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם, אף כי נרגש הדבר יותר אצל היושב בירושלים ורואה כותל המערבי ובית מקדשנו בחורבנו מאלו הנמצאים בריחוק מקום, אבל גם אצלם גדול הכאב והצער. וכן הוא גם באבל היחיד והמשפחה, אשר מהנחמה בזה היא שכל העם משתתף בצערו, שהרי בסגנון חכמינו ז"ל כל בני ישראל הם קומה אחת שלימה.

ועוד נקודה ועיקר, נחמה בכפלים, אשר כמו שבודאי ובודאי יבנה השם חרבות ציון וירושלים ויקבץ נדחי ישראל מכל קצוי תבל על ידי משיח צדקנו ויביאם ברנה לראות בשמחתה של ציון וירושלים, כך הוא ללא ספק בנוגע לאבל היחיד, אשר יקיים ה' דברו והקיצו ורננו שוכני עפר, ותגדל השמחה, שמחה אמתית, בהפגשם כולם יחד בעת תחית המתים.

ובזה עוד נקודה שלישית, אשר כמו שבנוגע לציון וירושלים שלטה יד הרומים, וקודם לכן יד הבבלים, רק בבית המקדש הבנוי מעצים ואבנים כסף וזהב, אבל בית המקדש הפנימי שבלב כל אחד ואחת של ישראל אין יד האומות יכולה לשלוט בו ונצחי הוא, כך הוא גם בנוגע לאבל היחיד, אשר יד המות שולטת אך ורק בהגוף ועניניו, אבל הנשמה נצחית היא רק שעלתה לעולם האמת. שלכן כל פעולה טובה המכוונת על פי רצונו של נותן החיים, הוא השם יתברך, מוסיפה בתענוג הנשמה ובזכותה וטובתה.

ויהי רצון אשר מכאן ולהבא לא ידעו הוא ובני ביתו שי' מכל צער וכאב, ובפעולותיו בהגנה על ארץ הקודש, ארץ אשר תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, וכן גם בחייו הפרטיים – בשמירת הנחת תפילין ומצוה גוררת מצוה ועוד מצוה – ימצא ניחומים.

בכבוד ובברכה,

מ. שניאורסאהן