Igrot Kodesh · Letter 9499

By the grace of Hashem, on the eve of

Rosh Chodesh* of the third month 5728,
Brooklyn, New York,

To the great Rav*, distinguished Chassid* who fears Hashem and
devotes himself to communal needs, of wide-ranging
achievements, the Rav* Nissan Waksman,
Rabbinical Court*
33, King David Boulevard
Tel Aviv,

I greet you and bless you,

I have duly received your letter of the 23rd of the hidden elements[1], which reached me with delay. Of course, I remember you. I do not recall, however, whether we met personally. Nevertheless, you had sent me the Tomer Devorah*[2], and that work deals[3] also with the importance of loving one's fellow. I do not have the version you published yourself, but it seems to me that you developed this idea in one of your notes[4].

Returning to your letter, I noted with satisfaction that you are concerned about the fate of our brothers, the children of Israel* exiled in India*. This gives me hope that these few lines will find a positive echo in your heart. Indeed, for some time now, I have been asking, demanding — in every possible formulation — of those responsible for Aliyah*, without casting doubt on their work itself and the manner of carrying it out, that they not lead the spiritual guides of communities to abandon their members in order to go and settle elsewhere — in the Holy Land*, if applicable. For if, at all times, the state of Judaism* in every place has depended on community leaders, and in particular on its spiritual guides, how much more so is this the case in this orphaned generation!

It is therefore quite clear — even more evident — that one must not assist these leaders when they desert the front. All the more so is it forbidden to campaign for them to do so. In this way, one abandons to their fate numerous precious Jewish souls. Due to our many sins, this is not merely a supposition or a fear. One can verify in practice that this is indeed what happens as soon as a spiritual guide abandons his town or community.

Regarding places where there are two or three spiritual guides, our Sages* first informed us[5] that one cannot compare a city with two righteous men to one with only one — but furthermore, they also say, on this matter[6]: "Its radiance is lost, its splendor is lost." The spiritual guides of our day, even where there are several in one place, cannot provide all the spiritual nourishment needed by the totality of those around them — not even in a minimal proportion — for various reasons; may Hashem cause them to reach at least a significant portion of them. When one of them leaves, with no one to replace him, one understands well what follows. His colleagues are weakened in their activity by his departure and begin to think that if such a spiritual guide has deserted the front, then it must be permissible to do so.

A well-known allusive saying of our Sages*[7] on this matter is: "This is the way of the evil inclination*. Today it says: 'do this,' then tomorrow it says: 'do that,'" as the tractate Shabbat* 105b reports. Initially, the evil inclination* will ask only for "this" and will thus validate the rest of the person's conduct as it was before its intervention — which was in conformity with the Torah* and the Mitzvot*. In other words, the evil inclination* knows how to give the passions it inspires the appearance of fear of Hashem. Indeed, what greater form of that appearance is there, in our time, than making Aliyah* to our Holy Land*, may it be restored and rebuilt? You must understand what I mean.

I implored several Aliyah* officials who visited me to conduct their campaign among the students and not among the leaders. Those who promised me this during our discussion committed, as soon as they crossed the threshold, to a campaign directed precisely toward the Rabbis* and the community leaders. I asked them how this was possible, and they replied that in this way one could hope that "the body will follow the head"[8]. When the community knows that its Rabbi* has settled in the Holy Land*, may it be restored and rebuilt, all its members will follow him!

You know the young people and families, in general, in the United States. You therefore surely know how ridiculous this reasoning is, completely unfounded in practice. The same applies to the Judaism* of South America. Moreover, many families from Morocco* settled in our Holy Land*, may it be restored and rebuilt, and one can see that they were not at all influenced by the fact that their Rabbi* preceded them. By contrast, the certain effect of the departure of the Rabbi* or the Torah scholar has been a significant decline in the religious situation — in the community in general and among the youth in particular. This is established and well known to all who visited such countries in recent years. It has been observed that such a campaign, each time it succeeded, caused a decline in religious observance beyond what one could imagine.

For the moment, I see no one concerned with improving this situation, although the means to do so are evidently available. It is very painful to say more, especially since, as I indicated, the delegates adopt this course of action, in any case in all the countries from which information has reached me regarding their campaign. There is every reason to think that the same has occurred in India*, at least in the most important places, as was the case in various cities of Morocco* and South America.

All that has been said bears no proportion whatsoever to the gravity of the situation and the destructive effect of this campaign — especially since this is simply incomprehensible. If the same energy were invested in action directed at families, one would have comparable success and would not be working against the religious situation of those who remain — or perhaps even against their morality. For ultimately, there is no reason to fight against the children of Israel* who do not reside in the Holy Land*, which is what one does in depriving them of their spiritual guide.

May Hashem cause each of us, within all Israel*, to be aware of this immense responsibility — especially in our era — toward Jews* in one's immediate or distant vicinity. One must therefore do everything in one's power to facilitate their access to the study of the Torah* and the observance of its Mitzvot*, to introduce Torah* and Mitzvot* in every place where this is possible, by strengthening those devoted to this — the leaders of every place in which children of Israel* reside.

They must be shown the Halachic* ruling of our Sages*[9], of blessed memory, according to which: "when a disciple goes into exile, his master is exiled with him." All the more so is it formally and clearly forbidden to incite the master to abandon his student and the members of his family in exile, still less to assist him in doing so. There is a moral responsibility involved — a situation of danger affecting eternal life, that of the Torah* and its Mitzvot*. And if this is so when there is the slightest doubt of danger, how much more so in the present case, since, to our great sorrow, there is not the shadow of a doubt about the consequences that can ensue, as stated.

My words are in no way the contrary of supporting a Jew*, whoever he may be — all the more so spiritual guides. Nevertheless, it is absolutely incomprehensible that someone should receive a moral elevation, or simply settle in our Holy Land*, may it be restored and rebuilt, at the cost of the moral decline of many of his disciples and those who receive his influence.

It seems I have spoken at length about all this, but what has been said is literally without any proportion to the gravity of the situation and the danger facing many precious Jewish souls. And a single soul is indeed considered as an entire world[10]. Whoever grants it true life — that of the Torah* and the Mitzvot* — has sustained the world. And from a positive formulation, one deduces...[11]

I extend to you my respects and blessing, according to the formula of my father-in-law, the Rebbe* — to receive the Torah* with joy and in depth. May Hashem grant me the merit of receiving good news — that of the halt, by certain officials, of the campaign directed in this manner[12] — and of the encouragement of their colleagues to do the same.

Notes

(1) Of the Omer* count, in the month of Iyar*.
(2) By Rabbi Moshe Cordovero*, published in New York in 5720 by Shoshanim publications, with notes, index, and additions by Rav Nissan Waksman*, recipient of the present letter.
(3) In ch. 2, reproduced in the Kuntras Ahavat Yisrael*, p. 7, note 6.
(4) On p. 37, note 19 of the previously cited edition.
(5) In Midrash Bereishit Rabbah*, ch. 68, paragraph 6.
(6) Regarding the departure from the city of a single righteous man.
(7) See, notably, Sefer HaMaamarim Kuntrasim*, vol. 1, p. 37a. See also, in particular, letter n°1675 and Torat Menachem, Hitvaaduyot*, vol. 1, p. 78.
(8) Tractate Eruvin* 41a. See also tractate Sotah* 45b.
(9) In tractate Makkot* 10a. See the Rambam*, laws of crime and the preservation of physical integrity, at the beginning of ch. 7, and Likkutei Sichot*, vol. 29, p. 33.
(10) According to tractate Sanhedrin* 37a.
(11) A negative formulation: whoever does not save this soul causes the loss of the world. See, notably, Rashi's* commentary on the verse Judges* 17, 20.
(12) By attempting to convince, first and foremost, the spiritual guides.

ט'תצט

ב"ה,  ערב ראש חודש השלישי, ה'תשכ"ח

ברוקלין, נ.י.

הרה"ג והרה"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ רב פעלים וכו' מוהר"ר ניסן שי' וקסמן

ביה"ד הרבני, שד' המלך דוד 33, ת"א

שלום וברכה!

הנני מאשר קבלת מכתבו מכ"ג למטמונים, שהגיעני באיחור זמן.

ומובן שזוכר אני את כת"ר, אע"פ שאיני זוכר אם נפגשנו אישית, כיון שלפנים שלח לי ס' תומר דבורה , שם מדובר ג"כ על דבר גודל אהבת ישראל, שאע"פ שאין תחת ידי מהדורה זו שלו, אבל כמדומה שעמד על ענין זה בהערה שלו.

ואשר לעצם מכתבו, הי' לי לקורת רוח לראות שלבו ער למצב אחב"י בגולת הודו, שזה נותן לי התקוה ששורותי דלהלן ימצאו הד נכון בלבו, כי זה מכמה זמן שאני תובע ודורש בכל לשון של בקשה מאת עסקני העלי' אשר – מבלי להכנס לעצם עבודתם ואופנים – לא יגרמו למנהיגים הרוחניים של איזה קיבוץ שיהי' לעזוב את בני עדתם ולהעתיק לאיזה מקום שיהי' אפילו לארץ הקדש. שאם בכל זמן מצב היהדות בכל מקום תלוי במנהיגי הקהילה ובפרט מדריכי' הרוחניים, על אחת כו"כ בדורנו דור יתום. ופשיטא וכ"ש וק"ו שאסור לסייע בידי מנהיגים האמורים כשבורחים מן המערכה, וק"ו בן בנו של ק"ו שאסור לנהל תעמולה שיברחו מן המערכה, שהרי מפקירים בידים כמה וכמה נפשות יקרות מישראל. ובעוה"ר אין זה בגדר השערה וחשש בעלמא, כי אם רואים זה במוחש תו"מ לעזיבת העיר או הקהלה ע"י מנהיג רוחני שלה.

ואפילו במקום שיש ב' וג' מנהיגים רוחניים וכולי, הרי נוסף על הודעת חכמינו ז"ל שאין דומה שני צדיקים בעיר לצדיק אחד בעיר, אלא שגם על זה אמרו פנה זיוה פנה הדרה וכו', הרי המנהיגים בדורנו אפילו כשנמצאים כו"כ במקום אחד אין מספיקים להמציא מזון הרוחני לכל אנשי סביבתם, אפילו במדה מינימלית, מכמה וכמה טעמים, והלואי שיספיקו להגיע לחלק חשוב מהם. ומובנות התוצאות כשאחד מהם עוזב את המקום שאין מי שיחליפו, נוסף על שחבריו נחלשים בעבודתם על ידי עזיבתו, ומתגנב אצלם הרעיון אשר באם מנהיג פלוני נוטש את המערכה הרי נעשה הדבר היתר וכולי.

מפורסם הפתגם והרמז דל' חכמינו ז"ל כך היא אומנתו של יצה"ר, היום אומר לו עשה כך כו' עד שאומר כו' (שבת קה, ב). שהתחלת פתויי היצה"ר היא שאומר "כך" ומסכים על ההנהגה שקדמה לפתוייו, היינו עפ"י התורה והמצוה; במלים אחרות, שמלביש הפתוי שלו באיצטלא די"ש, ומה לנו איצטלא יפה יותר בתקופתנו מעלי' לאה"ק ת"ו, וד"ל.

וכשהתחננתי לפני כמה מעסקני העלי' שבקרוני שינהלו התעמולה שלהם בין המודרכים ולא המדריכים, הרי גם אלה שהבטיחוני בשעת הדיבור הנה בעברם על הסף התחילו דוקא בתעמולה בין הרבנים והמדריכים, וכששאלתי היתכן? ענו לי שהרי יש תקוה שגופא בתר רישא אזיל, וכשיתפרסם בקהלה שהרב שלה עלה לאה"ק ת"ו הרי כל אנשי קהלתו יעלו אחריו!

בודאי יודע כת"ר, המכיר את הנוער והבע"ב בכלל בארצות הברית, עד כמה מגוכחים הדברים האמורים ועד כמה חסרים כל יסוד במציאות, ועל דרך זה הוא גם בנוגע ליהדות דרום אמריקה. ולא עוד, אלא שאפילו בנוגע ליהדות מורוקו שעלו מהם כמה בע"ב לאה"ק ת"ו, הרי עליתם לא הושפעה כלל וכלל מעלית הרב לפניהם, אבל מה שכן השפיעה העתקת הרב או החכם וכו' הוא ירידה ניכרת במצב הדת בהקהלה בכלל ובמיוחד בתוככי הנוער היהודי. וזה ידוע ומפורסם לכל אלו שבקרו במדינות הנ"ל בשנים האחרונות וראו במוחש איך שתעמולה האמורה, במקום שהצליחה, הביאה לירידה דתית בלתי תשוער.

ולעת עתה אינני רואה מי שהתחיל לתקן המצב, אף שהאפשרויות ישנן בזה.

וגדול הכאב להאריך בענין האמור, ובפרט שכאמור השלוחים נוקטים בקו האמור, עכ"פ בכל אותן המדינות מהן הגיעו אלי כו"כ ידיעות ע"ד התעמולה שלהם.

קרוב לומר שאותו הדבר קרה גם בהודו, עכ"פ בכמה מקומות חשובים, על דרך שקרה זה בכמה מקומות במרוקו ובדרום אמריקה וכו'.

הכתוב לעיל איננו בערך כלל וכלל לחומר המצב ואופן ההרסני של התעמולה האמורה, ובפרט שאינו מובן כלל, שבאם היו משקיעים מרץ באותה מדה בתעמולה בין הבע"ב ג"כ היו מצליחים ולא הי' בזה מלחמה נגד המצב הדתי של הנשארים, ואת"ל גם נגד המצב המוסרי של הנשארים, והרי סו"ס גם בנ"י הדרים בחו"ל אסור להלחם נגדם ע"י העתקת מנהיגם הרוחני וכו' וכו'.

ויהי רצון אשר כאו"א מאתנו בתוככי כלל ישראל יכיר האחריות הכי גדולה, ובפרט בתקופתנו זו, כלפי בנ"י שבסביבתו הקרובה והרחוקה, ויעשה כל התלוי בו להקל עליהם לימוד התורה וקיום מצותי' ולהחדיר התורה ומצותי' בכל מקום האפשרי ולחזק ידי כל העוסקים בזה והמנהיגים בזה בכל מקום מושב בני ישראל,

ולהסביר להם פס"ד חכמינו ז"ל תלמיד שגלה מגלין רבו עמו, שזה מחייב בכל שכן וק"ו איסור גמור והחלטי להסית את הרב ולסייע בידו לעזוב את התלמיד וב"ב בגולה. ואחריות נפשית בדבר, פיקוח נפשות בנוגע לחיי עולם, חיי תורה ומצוותי'. ואם ספק וס"ס דפיקוח נפשות הוא כך, על אכו"כ שלצערנו הגדול אין הדבר בגדר ספק, כאמור לעיל.

אין עניני כלל ללמד היפך סניגוריא על מישהו מבנ"י, ועל אכו"כ מדריכים הרוחניים, אבל אין מתקבל על השכל שמישהו יעלה עלי' רוחנית, אפילו יעתיק מושבו לאה"ק ת"ו, על חשבון ירידתם הרוחנית של כו"כ ממודרכיו ומושפעיו.

לכאורה הארכתי בהענין, אבל אינו בערך כלל וכלל לחומר המצב וסכנה של כו"כ נפשות יקרות בישראל. והרי אפילו נפש מישראל עולם מלא הוא, וכל המקיימו בחיים האמתיים חיי תורה ומצוות, קיים עולם מלא, ומכלל הן אתה שומע כו'.

בכבוד ובברכה, בנוסח כ"ק מו"ח אדמו"ר, לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות, ויהי רצון שאזכה ואתבשר בשורה טובה שישנם עסקנים שפסקו תעמולה באופן האמור ומשפיעים גם על החברים שלהם בכיוון זה.