Igrot Kodesh · Letter 9549

By the grace of Hashem,

12 Elul* 5728,
Brooklyn, New York,

To Mr. Ariel, General Sharon[1],

I greet you and bless you,

I thank you for your letter of the 24th of Av*, which reached me with some delay, and I hope you will excuse the delay in my reply[2]. Regarding the content of your letter, which we discussed here, I share your view concerning the liberated territories[3]. We analyzed all this at length, but, unfortunately, I do not agree with you when you say that a change in public opinion in our Holy Land will cause the position of the ruling circles to evolve. According to the information at my disposal, from sources that have proven reliable until now, there is no concrete[4] change in the attitude of these circles, and may the evolution of public opinion at least transform the unofficial — but practically followed — position that tends to maintain the Arab character of the old city of Jerusalem, under the pretext that the status quo must be preserved, as well as the particularity of this or that part of the city, as they were at the time of the conquest last year[5]. For it would be contrary to "justice and righteousness" to take advantage of this conquest to impose anything on the inhabitants who were there beforehand! And one can understand the consequences that such an attitude will have, in a concrete[4] way, in daily life, especially since they think they are also acting for the good of the Jewish population by settling our brothers, the children of Israel, nearby[4] this part of the city.

Of course, I am writing all this to you in an unofficial and personal manner, for it is not my purpose to speak harsh words against the children of Israel, especially those who have the means to bring about immense and magnificent achievements in the aforementioned areas, but who do not do so, on the contrary, for various and diverse reasons.

Of course, the purpose of this letter is by no means to incriminate anyone. What use would such an accusation be? It is solely to express my pain to you, within the framework of a letter that I am addressing to you personally and to all those to whom, in your judgment, it will be beneficial to make the content of these few lines known.

If such is the situation of the holy city of Jerusalem, how much more grave is that of Hebron*, in which only Arabs live and which was never the site of the Temple. The Arab presence there is strong, developed and even, according to what is said, flourishing, which makes the position taken above even more clearly reinforced. Despite all this, means were sought to found a Yeshiva* there, and I received a clear answer in this regard: it is "preferable for me" to be interested in a Yeshiva in Jerusalem rather than in Hebron. Of course, among the settlers, despite the positions of the previously mentioned circles, there are several Chabad* members, some declared, others not saying so. Now, you surely know the situation of these settlers and their condition there, which is not far from that of prisoners. And the justification, as I was saying, is "justice and righteousness." The common thread in all these actions is: what will the "great" world say? We spoke about this when you were here.

For example, if, heaven forbid, there were a dispute between a young Israeli and a young Arab in Hebron — the young Arabs being more numerous than the young Israelis — it is possible, Hashem forbid, that the latter might come to blows, etc.[4] In your opinion, on whose side will the Israeli military police present on the spot take? And how much more will this be so if the mayor arrives — he who, it seems, took part in the attacks and the pogrom* of Hebron[6] — if he shouts and denounces the provocation of the Jews.

It is for this reason that I posed a "question" to you, when you were here, regarding the context and justification of the manner of conquering the old city of Jerusalem last year. In that battle, there were many casualties among the elite of the Israeli army, without any comparison[4] to what happened on the other fronts.

Incidentally — though perhaps it is not incidental — you still owe me a reply on this subject. Indeed, when we spoke about it here, you told me you would do research in order to reply to me. As I told you during our conversation, the information I obtained on this subject, emanating, as I said, from a source that has proven reliable until now, stated that instructions to this effect were given at the top of the hierarchy, orders that could not be contested. And may this information prove to be unfounded, even though the words I exchanged with you were formulated as a question, leaving room for doubt!

I add that my question on this subject was not motivated by mere curiosity, heaven forbid, regarding such a painful subject. It was to establish the reasoning of those who were able to give such an instruction. Several of them are still leaders at the present time. To our pain and perhaps also to our shame, their positions have not evolved. Indeed, already at the time, it was known that this would cost many lives. And one can thus understand the current situation of Hebron and Jerusalem.

Of course, I do not despair, heaven forbid, of being able to change this situation, but, as long as this is not the case, there is no concrete[4] interest, there is no reason for anyone to launch a call to immigrate and settle in Hebron — including for those who will not respond effectively but before whom a campaign will be conducted and who will observe this way of thinking. All the more so is this the case for those whom such a call has a good chance of effectively pushing to immigrate, which would confront them with the previously mentioned position, with bitter controversies and with measures[4] that will be taken against the immigrants. The public will become aware of this — not only Jews, but also the other nations — who will observe that the leaders are limiting the number of settlers and immigrants, doing even much more than limiting. There is indeed shame there and encouragement for the enemies of Israel.

Despite all this, as I was saying, I do not give up. Nevertheless, the change will not come from an evolution of Jewish public opinion, but from the mistakes of the Arabs and those who support them. As was the case in the past, such mistakes obliged, last year, those who pursue peace to finally accept the idea of protection and hence of an offensive war. May Hashem bring it about that this be easier in the future, that there be no loss — heaven forbid — neither moral, nor physical, nor even financial, for our brothers, the children of Israel, wherever they may be.

It is marvelous to observe to what extent the expression used in our Torah, Torah of life, concerning the children of Israel — "a stiff-necked people"[7] — is not only still valid at the present time, but, in addition, is also used in a manner contrary to the Torah and the vital needs of the Jews. One can find an example of this in these last few weeks, in the hijacking of an El Al plane by Algerians. One clearly observed what the reactions were, including from those who should have been friends of the people of Israel. Despite this, the other nations are being congratulated for the solution that was found, "the victory of morality." And even if one grants that one had to yield to pressure to save lives, who obliges one to say that such and such persons are models of morality and perfect Righteous Ones*, an example for the many? In fact, as I was saying, one should not question the "stiff-necked people."

The stubbornness is so great in having faith in the goodness of the nations — though our prophets and Sages warned that "the benevolence of the nations is a sin"[8] — that even the Czech incursion did not weaken, did not at all dispel this strange belief. Certainly, on the surface, Czechoslovakia has nothing to do with the content of this letter. Yet a profound connection does exist. For this episode is significant of the state of mind of certain leaders in our Holy Land, of their conception which affects concrete action, which is the source of painful, difficult and even concerning initiatives for the future — at least the nearest future — until they are relieved of their functions.

I will conclude with what is positive, thanking you for your warm greetings, which were conveyed during your visit to Kfar Chabad*. According to the letters and news I receive from there, your words were sincere and warm. You accompanied them with encouragement and support, which everyone needs — they[9] included — especially in this period that has known many events, in a "land toward which the eyes of Hashem are turned, from the beginning of the year to the end of the year"[10], as our Torah says. On the other hand, enemies surround it and, day by day, one can observe points of weakness in the manner of considering them on the part of the authorities in our Holy Land. According to them, one must adopt toward these enemies a conduct based on kid gloves and great caution. When there is a dispute between an Arab and an Israeli, one must first verify what will be said in such and such capitals, and then, based on that, decide what should be done. As a result, enemies permit themselves from time to time to intensify the statements about disorder and, all the more so, these disorders themselves, which lead to terrorism.

We are approaching the new year and, according to the well-known formula, may Hashem bring it about that this year ends, with its unfortunate events, which will disappear entirely. May in the coming year — and even in the last days of the current one — the blessings begin, and in particular the essential turning point previously described, without waiting for other unfortunate events that will impose this change. In the recent past, the miracles of Hashem have been observed — He Who is Almighty. He can therefore accomplish many other miracles, according to the traditional formula, "in a visible and tangible good."

I enclose four press clippings, by way of example. With my respects and my blessing to be inscribed and sealed for a good and sweet year, as well as all those close to you,

M. Schneerson,

As I stated earlier, this letter, due to the painful points it contains, is addressed to you personally. Nevertheless, you may show it or make its content known to others if, in your judgment, this is of interest. I will conclude by expressing the wish that, just as the letters I address to you are written with candor and are relatively long, you yourselves will respond to the points mentioned therein in the same manner. Furthermore, you will reply to my question, previously cited, and to the other questions you had hoped to clarify and resolve upon your return to the Holy Land.

Notes

(1) See, in this regard, letter no. 9381.
(2) See the Likkutei Sichot, vol. 35, p. 256.
(3) See, in this regard, letter no. 9445.
(4) The Rebbe underlines the words: "concrete," "nearby," "etc.," "without any comparison," "concrete" and "measures."
(5) During the Six-Day War.
(6) In 5689 (1929), during which the Arabs massacred the Jewish community of the city, under the indifferent eye of the British.
(7) Ki Tissa 33, 3 and 34, 9. Ekev 9, 6.
(8) Proverbs 14, 34. See tractate Bava Batra 10b.
(9) The inhabitants of Kfar Chabad.
(10) Ekev 11, 12.

ט'תקמט

ב"ה,  י"ב אלול, ה'תשכ"ח

ברוקלין, נ.י.

לכבוד מר אריאל שי' אלוף שרון

שלום וברכה!

הנני מאשר בתודה קבלת מכתבו מכ"ד אב, שהגיע באיחור קצת, ואתו הסליחה על איחור המענה.

בתוכן מכתבו, כפי שדברנו כאן – תמים דיעה אני עמו בנוגע לשטחים המשוחררים וכו' וכו', וכפי שעמדנו על הענין בארוכה, אבל, לצערי, אינני מסכים עמו אשר ההזזה בתגובת הציבור בארצנו הק' תשפיע לשנות העמדה של החוגים הקובעים בזה. וכפי הידיעות שלי – ממקורים שעד עתה היו נאמנים – אין כל שינוי בהנוגע לפועל בדעת החוגים האמורים, והלואי ותפעול ההזזה בדעת הציבור לשַנות על כל פנים העמדה הבלתי רשמית אבל המתגשמת בפועל בשמירת צביונה הערבי של ירושלים העתיקה (בהסברה שצריך לשמור על הסטאַטוס קוואָ, כפי שהי' ציורו של חלק זה של העיר בעת כיבושה בשנה העברה, שהרי זהו נגד "הצדק והיושר" וכו' לנצל את הכיבוש לכפות משהו על התושבים שנמצאו בה בעת הכיבוש). ומובנות התוצאות מעמדה זו בהנוגע לפועל ועד למעשה יום-יום, ובפרט שלדעתם יוצאים ידי חובת הצבור היהודי על ידי שיושיבו גם מאחינו בני ישראל בסביבות חלק העיר האמור.

מובן, שכותב אני זה למר באופן בלתי רשמי ובאופן אישי, כי אין זה מעיניני – לדבר בגנותם של בני ישראל, ובפרט כאלו אשר בידם לפעול גדולות ונצורות בענינים האמורים לעיל ואין עושים בזה מטעמים שונים ומשונים, ואדרבה.

מובן גם כן שאין כוונת מכתבי זה להאשים את מישהו, ומה תועלת בהאשמה זו, כי אם להביע צערי עכ"פ בכתב למר ולאלה אשר לפי הבנתו תהי' תועלת להודיע להם מתוכן שורותי אלו.

באם כך הוא המצב בנוגע לירושלים עיר הקדש, על אחת כמה וכמה – עד כמה גרוע המצב בנוגע לחברון, שאך ורק ערבים יושבים בה ולא היתה מעולם מקום למקדש וכו', והישוב הערבי בה הוא מבוסס ומפותח ועל פי השמועות – גם מהודר, שכל זה מחזק עוד יותר העמדה האמורה לעיל. – למרות האמור חקרו ודרשו ע"ד האפשריות בנוגע ליסוד ישיבה וכו'. וקבלתי מענה ברור, אשר "מוטב לי" להתענין ע"ד ישיבה בירושלים מאשר בחברון. מובן שבתוך המתנחלים (למרות עמדת החוגים האמורים לעיל), נמצאים כמה חב"ד'ניקים (מהם בגלוי ומהם בסתר), ובודאי ידוע גם למר ע"ד מעמד המתנחלים ומצבם שם, שלא רחוק הוא ממצב אסירים וכו' וכו'. וההסברה ג"כ כנ"ל, מבוססת על "הצדק והיושר". והבסיס המשותף לכל תופעות אלו הוא – מה יאמר העולם "הגדול" וכו' וכו'. וכפי שדברנו בעת ביקורו של מר כאן.

ולדוגמא, באם – "הי' לא תהי'" – יהי' סכסוך בין נער ישראלי ונער ערבי בחברון, וכיון ששם רבו הנערים הערבים על בני ישראל אפשר שהי' לא תהי' יספוג הנער הישראלי מכות וכו' ; לצד מי, לפי דעת מר, תעמוד המשטרה הישראלית הצבאית הנמצאת במקום? ובפרט אם יבוא ראש העיר (שכמדומה הי' לו חלק בפרעות והפוגרום בחברון ל"ע ול"ע) וירים קול רעש וצעקה על הפרובוקציות של בני ישראל וכו' וכו'.

זהו ג"כ הטעם למה "ששאלתי" את מר בהיותו כאן, ע"ד הרקע והסיבה לאופן כיבוש ירושלים העתיקה בשנה שעברה, שנפלו שם בקרב כמה וכמה מבחירי הצבא הישראלי, שלא לפי ערך הקרבנות בשאר החזיות.

דרך אגב, ואולי אין זה אגב, עדיין חייב לי מר מענה על זה (כפי שדברנו בהיותו כאן, שיחקור ויענני), שהידיעות שקבלתי בזה – וכנ"ל ממקור שהי' נאמן עד עתה – וכפי שאמרתי בשיחתנו למר, הי' בזה הוראה וציווי (מבלי עירעור) מלמעלה. והלואי שאתבדה. אף שדבורי עם מר בזה הי' בסגנון של שאלה ונתינת מקום לספק.

ועוד להוסיף, ששאלתי בזה לא היתה בתור סקרנות ח"ו בענין כאוב כ"כ, כי אם להורות על מהלך המחשבה של אלו שנתנו הוראה האמורה, שכמה מהם קובעים גם עתה, ולצערנו ואולי גם לבשתנו לא חלה בזה כל הזזה בהשקפתם, שהרי גם אז ידוע הי' מראש שזה יגרום לקרבנות יותר. ומזה מובן גם בנוגע להמצב בחברון ובירושלים וכו' עתה.

מובן ג"כ שאינני מתיאש ח"ו משנוי במצב האמור, אבל עד אז – אין כל מקום ותועלת מעשית שמישהו יפנה בקול קורא לעלי' להתיישב בחברון, אפילו אלו שלא ייענו בפועל ורק ענין של תעמולה בזה והבעת מהלך המחשבה, ועל אחת כמה וכמה אלו שיש סיכויים טובים שקול קורא שלהם יביא לעלי' בפועל, ובמילא – להתנגשות עם העמדה האמורה ולחילוקי דיעות חריפים ולגזירות נגד העולים – שיתגלו בקהל, ולא רק בקהל היהודי כ"א גם אצל הגויים, שיראו שאלה הקובעים – מצמצמים את המתנחלים והעולים, ועוד יותר מצמצום וכו', וכדי בזיון ועידוד רוח שונאיהם של ישראל.

בכל זה כנ"ל אינני מתיאש, אלא שלא ההזזה בדעת הצבור היהודי תפעול שנוי, כי אם השגיאות של הערבים והתומכים בהם, וכמו שהי' בעבר, ששגיאות כאלו הכריחו בשנה שעברה את רודפי השלום להסכים סוף סוף להגנה ובמילא למלחמת תנופה. והלואי שבעתיד יהי' זה באופן קל יותר ולא יגע ח"ו לא בנפש ולא בגוף ואפילו לא בממון של אחינו בני ישראל בכל מקום שהוא.

נפלא הדבר עד כמה התואר שניתן לבני ישראל בתורתנו, תורת חיים, "עם קשי עורף" לא רק שהוא עומד בתקפו עד היום הזה, כי אם – מנצלים אותו בדרך שהיא היפך התורה וענינים החיוניים של עם בני ישראל. ודוגמא מהשבועות הכי אחרונים, חטיפת המטוס של אל-על על ידי אנשי אלז'יר, שראו הכל ברור תגובתם אפילו של אלו שלכאורה צריכים היו להיות מידידי עם ישראל, ולמרות כל זה מכריזים יישר-כח לאומות העולם על הפתרון שנמצא, "נצחון המוסר שבזה" וכו'. ואפילו אם תמצא לומר שהי' הכרח להסכים על הסחיטה (בשביל להציל הנפשות) וכו', הרי מי מכריח להכתיר את פלוני ופלוני כאיש מוסרי וכצדיק גמור וכמופת לרבים וכו'? אלא שאין להקשות על עם קשי עורף, כנ"ל.

ועד כדי כך גדול ענין הקשי-עורף באמונה בחסד לאומים (למרות הודעת נביאינו וחוזינו אשר חסד לאומים חטאת), שאפילו הפלישה הטשכית ג"כ לא החלישה והזיזה אמונה טפלה זו. ואף שלכאורה אין ענין טשכי' שייך לתוכן מכתב זה, אבל שייכות פנימית בזה – שהיא מראה על מצב הרוח של אחדים מהקובעים מהלך הענינים בארצנו הק', מהלך המתבטא במעשים בפועל, מעשים מכאיבים ומצערים וגם מדאיגים בנוגע לעתיד (הקרוב עכ"פ – עד שיסורו מעמדתם האמורה).

ומסיימים בדבר טוב – נתינת תודה על הפ"ש החמה שמסר מר בביקורו בכפר חב"ד, אשר כפי המכתבים והידיעות שקבלתי משם הי' זה בדברים היוצאים מן הלב ובחמימות, והוסיף להם עידוד וחיזוק, אשר כל אחד זקוק לזה והם בכלל, ובפרט בימים אלו רבי המאורעות, ובארץ אשר עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, ככתוב בתורתנו, ואשר, מצד השני, אויבים סביב לה ושמיום ליום רואים יותר נקודות החולשה בהיחס אליהם מצד השלטון בארצנו הק' שלדעתם צריך להתנהג עמהם בכפפות של משי ובזהירות יתרה, ובאם יש סכסוך בין ערבי לישראלי הרי לכל לראש צריך לברר מה יאמרו בבירת מדינה פלונית או אחרת, ובהתאם לזה להחליט מה לעשות. ולכן מזמן לזמן מרשים האויבים לעצמם יותר ענינים של פּרעות, ועל אחת כמה וכמה הפרעות, ומפּרעות לחבלנות וכו' וכו'.

ובהתקרבנו לשנה חדשה, הרי כנוסח הידוע, יהי רצון שתכלה שנה זו והתופעות הבלתי רצויות שהיו בה, יכלו לגמרי ובהחלט, ולשנה הבאה וגם בימים האחרונים של שנה זו – יתחילו הברכות, כולל ג"כ מפנה עיקרי בעמדה האמורה ומבלי לחכות למאורעות בלתי רצויים שיצריכו השנוי. והרי ראו נסים מה' הכל יכול בעבר הקרוב, וכל יכול הוא לחולל נסים כהנה וכהנה, ובנוסח המסורתי – בטוב הנראה והנגלה.

מצו"ב ד' קטעי מכ"ע לדוגמא.

בכבוד ובברכה לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה למר ולכל בני ביתו שיחיו,

מ. שניאורסאהן

כאמור לעיל, מפני הנקודות הכאובות שבמכתבי זה – כתוב הוא למר באופן אישי, אלא שברשותו להראותו או למסור תכנו למי שלפי ראות עיניו תהי' תועלת בזה.

ואסיים בתקוה שמתאים למכתבי אליו הכתוב בגלוי לב ובאריכות לפי ערך – יגיב מר על כל הנקודות שבו גם כן באופן האמור, נוסף על המענה לשאלתי האמורה ולעוד שאלות שתקוות מר היתה לברר אותן ולענות עליהן אחרי חזירתו לארץ.