Mishneh Torah — Transmission of the Oral Law מסירת תורה שבעל פה, Chapter 33

לְפִיכָּךְ אֵין כּוֹפִין אַנְשֵׁי מְדִינָה זוֹ לִנְהֹג בְּמִנְהַג מְדִינָה אַחֶרֶת, וְאֵין אוֹמְרִין לְבֵית דִּין זֶה לִגְזֹר גְּזֵרָה שֶׁגְּזָרָהּ בֵּית דִּין אַחֵר בִּמְדִינָתוֹ. וְכֵן אִם לִמַּד אֶחָד מִן הַגְּאוֹנִים שֶׁדֶּרֶךְ הַמִּשְׁפָּט כָּךְ הוּא, וְנִתְבָּאַר לְבֵית דִּין אַחֵר שֶׁעָמַד אַחֲרָיו שְׁאֵין זֶה דֶּרֶךְ הַמִּשְׁפָּט הַכָּתוּב בַּתַּלְמוּד – אֵין שׁוֹמְעִין לָרִאשׁוֹן, אֵלָא לְמִי שֶׁהַדַּעַת נוֹטָה לִדְבָרָיו, בֵּין רִאשׁוֹן, בֵּין אַחֲרוֹן.

people in one country could not be compelled to follow the practices of another country, nor is one court required to sanction decrees which another court had declared in its locale. Similarly, if one of the Geonim interpreted the path of judgment in a certain way, while the court which arose afterward interpreted the proper approach to the matter in a different way, the [opinion of the] first [need] not be adhered to [absolutely]. Rather, whichever [position] appears to be correct - whether the first or the last - is accepted.